שיעור מיעקב אבינו: איך לא להיות אח, בן ואב
על אף שהמלאך שינה את שמו לישראל - ממשיך יעקב אבינו לשלם את מחיר עקבוביותו ביחסיו עם אחיו, עם ילדיו ועם אביו הזקן. האיש שחלם על סולמות ומלאכים, נופל בעקבות השקרים של עצמו, ונפילותיו באות להזהיר אותנו מחיי האימה הצפויים למי שיבחר בהתקרבנות - כסיפור חיים
כזה ראה ושנה
פרשת השבוע "וישלח" מעוררת מרבצו פתגם ציני: "לעולם אל תרגיש כישלון, תמיד תוכל לשמש דוגמה שלילית". ובאנגלית זה נשמע טוב יותר:Never feel useless; you can always be used as a bad example.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת וישלח
נדמה שזה בדיוק מה שראוי ללמוד מסיפורי יעקב בפרשת "וישלח": איך לא לגדל ילדים, איך לא לגדל ילדות, ואיך לא להיות בן ואח. מהפרשה העגומה גם נלמד כי שינוי של ממש לא מתחולל בלילה אחד, אפילו אם בשיאו אתה נאבק במלאך ויכול לו. נדמה על כן שצו הפרשה שלנו הוא: "כזה ראה ושנה".
"עקוב יעקוב": מחשבות על טקסי שינוי שם
לא פעם אנחנו שומעים על אנשים מבוגרים הבוחרים לשנות את שמם כיוון שהם מאמינים שהוא ממיט עליהם אסונות.
עד כמה שלילי שמו של יעקב ניתן ללמוד מדברי ירמיהו (ט', ג'): "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ".
עם סיומו המוצלח של המאבק בנחל יבוק, מבקש המלאך להחליף את שמו של יעקב בשם ישראל. את משמעות שינוי השם מסביר רש"י: "לא יעקב' - לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים".
אבל, כאמור, שינויים לא מתרחשים בהרף לילה ומלאך. יעקב נותר יעקב. כך אנו קוראים לו, וכך קראו לו וברכו בשמו כל הדורות שלפנינו. מילים לא תמיד יוצרות מציאות, ויעקב ימשיך לשלם את מחיר עקבוביותו.
טוב שכן קרוב מאח רחוק
יעקב, המודאג מהפגישה עם עשיו שולח אליו שליחים, ועשיו מגיב בחיוב למחוות ויוצא לקבל את פניו של יעקב. באופן מפתיע דווקא האח המרומה, שברכת הבכורה נגנבה ממנו, נראה מפוייס ואף שמח בחלקו הטוב. עשיו רץ אל יעקב, מתחבק ומתנשק אתו, וכשיעקב מבקש להעניק לו את המנחות שהכין עבורו, מנצל עשיו את ההזדמנות, מסביר ליעקב שטוב לו בחייו והוא כבר לא נוטר טינה, ואגב כך יוצר את אחד הפסוקים היפים בתורה (בראשית לג, ט): "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי. יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ".
הנה כי כן, אין תרופות פלא - יעקב גנב את ברכת הבכורה, ולמרות זאת, דווקא עשיו המרומה ונטול הברכה, חווה את עצמו כמבורך. ברכת אב, שינוי שם – יעקב משתמש בשלל תרופות פלא, אך חייו מוסיפים להיות רוויי סבל.
עם תום הפגישה המרגשת מציע עשיו להתלוות אל אחיו בהמשך המסע במדבר. עשיו ממשיך בנדיבותו, ויעקב? ממשיך להיות יעקב (בראשית ל"ג, י"ב-י"ד): "וַיֹּאמֶר (עשיו) נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו (יעקב) אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים... יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה".
כיוון שאנו לא רוצות להעז פנים באבינו ולשאול למה הוא שב ועוקב את אחיו בהבטחות כזב, נעזר במדרש ששאל זאת עבורנו (בראשית רבה, וישלח, עח): "עד אשר אבוא אל אדני שעירה', אמר רבי אבהו: חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו שהלך יעקב אצל עשו להר שעיר מימיו. אפשר יעקב אמיתי היה ומרמה בו?"
רק לפני כמה שעות נלחם יעקב במלאך וזכה לשם חדש, וכבר הוא חוזר לסורו?! בתמהיל יהודי נפוץ של מבוכה והומור מציע המדרש את הפתרון הבא: "אלא אימתי בא אליו? לעתיד לבוא (עובדיה א', כ"א): 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו' וגו".
איך לא להיות בן
יעקב יצא מבית לבן מתוך רצון "לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן" (בראשית ל"א, י"ח). למרות זאת ולמרות גילו
המופלג של יצחק (שכבר לפני שנים רבות חשב שימיו קרובים למות), לא אצה ליעקב הדרך.
לאחר הפגישה עם עשיו עובר יעקב בסוכות, בשכם, בבית אל, ובעוד אי-אלו מקומות. סערות רבות טורפות את חיי המשפחה: בנימין נולד, רחל נפטרת, דינה נאנסת, בני יעקב נוקמים באנשי שכם, ראובן שוכב עם בלהה, ואז, ורק אז, מתפנה יעקב לבקר את אביו (בראשית ל"ה, כ"ז): "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק". הצירוף "אל יצחק אביו" החוזר על עצמו בתיאור שיבת הבן האובד, מזכיר נשכחות ומסביר מדוע ארכה הדרך.
צירוף מילים זה מופיע לראשונה בשיאה של תרמית גניבת הבכורה (בראשית כ"ז, כ"ב): "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". אין ברכה ואין שינוי שם שיהיו חזקים די הצורך, לגבור על עקבוביות הלב והחיים של יעקב. יעקב יודע את זה ואין בו העוז לחזור אל אבא.
איך לא להיות אבא
נדמה שהשיעור הקשה והכואב ביותר הנלמד בפרשה זו הוא איך לא להיות אבא (בראשית ל"ג, א'-ב'): "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ, וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים".
הפסוקים האלה גורמים לרצון עז לבכות. כאילו לא נלמד דבר מהסבל שהביאו לעולם יצחק ורבקה בתחרות
שיצרו בין הילדים, וכאילו לא גדשו את הסאה גירושי הבנים בהם נקט אברהם, חוזר גם יעקב אל הבור המשפחתי ויוצר היררכיה של אהבה ודמים בין בניו. על כך כותבת רבקה לוביץ' את המדרש הבא:
"מהו שנאמר 'ויחץ את הילדים'? ... אין 'ויחץ' אלא לשון חץ, ללמדך שנתן חץ בלבם של ילדיו. ויש אומרים שנתן חיץ ביניהם. עשרה חיצים הפנה יעקב באותו היום לבניו, חץ לכל בן . אמרו ילדי השפחות: קודם לכן ידענו שאבינו אוהב את רחל ואת לאה אהבה יתרה על פני אמותינו, אבל החזקנו תקווה בלבנו שאבינו אוהב כל בניו בשווה. עתה ידענו שאבינו מבכר את בני רחל ולאה על פנינו, ואוהבם אהבה יתרה.
"אמרו ילדי לאה: קודם לכן ידענו שאבינו אוהב את רחל אהבה יתרה על פני אמנו, אבל החזקנו תקווה בלבנו שאבינו אוהב כל בניו בשווה. עתה ידענו שאבינו מבכר את יוסף על פנינו ואוהבו אהבה יתרה.
"ועל יוסף, בברכת יעקב לבניו הכתוב אומר 'וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים' (בראשית מ"ט, כ"ג), אלו חצים שנתן יעקב בבניו, ששלפום ונתנו ביוסף".
ואיך לא שומרים על הבנות?
דינה, בתו היחידה של יעקב שנזכרה בתורה, לא נמצאת ברשימת הילדים העוברים את הירדן. לאן נעלמה דינה? למדרש (ולציור השבועי של ג'קי) פתרונים (בראשית רבה וישלח, ע"ו): "ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה היא שלא יקח אותה ממני... אמר לו הקדוש ברוך-הוא... מנעת חסדה מאחיך... לא בקשתה להינשא דרך התר, הרי היא נישאת דרך איסור".
מעשה אבות סימן לבנים. המדרש מספר שאברהם הכניס את שרה לתיבה פן יתאהב בה מלך מצרים, והנה גם יעקב מכניס את דינה לתיבה פן יתאהב בה אחיו. שיטה משפחתית שאבותינו דבקו בה למרות שמעולם לא הניבה את הפירות הרצויים.
סוחרים באונס
בשבוע שעבר קראנו מדרש קשה ולפיו אונס דינה הוא נקמה אלוהית בלאה, והנה הפעם, על פי המדרש הנועז שלפנינו,
האונס הוא עונש ליעקב על שמנע את בתו מאחיו.
על דרכנו למדנו גם שהגנה מוגזמת על הצנעת הנשים והבנות, עלולה לגרום דווקא לפריצות מינית ולאסונות. לו רק פרנסי "בני עקיבא" היו קוראים מדרשים, היו "בנות עקיבא" מחוללות בכרמים ו"בשבתות הארגון", ובדרך זו אולי גם היו נמנעים כמה אסונות קשים.
יעקב פוסע בשבילים עקובים בדמם של קורבנות הדור הבא. האיש שחלם על סולמות ומלאכים, האיש שידע לגול אבנים כבדות מפי הבאר, האיש שנלחם במלאך אלהים וניצח, נופל בעקבות השקרים של עצמו. הנפילות של יעקב באות להזהיר אותנו מחיי האימה הצפויים למי שיבחר בהתקרבנות - כסיפור חיים וכמצפן מוסרי, ובמִרמה - ככלי לגאולה.
תודה
פרשה זו היא עיבוד של דרשה שנשאה תמרה שיפרין, סטודנטית לרבנות רפורמית בהיברו יוניון קולג'. תודה לך תמרה, ושבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
