"שעה של שקט": היה כדאי להחליף תקליט
הקומדיה הצרפתית הבורגנית "שעה של שקט" אולי שבלונית ומלאה בתכנים שובניסטים וגזענים, אבל היא ושכמותיה מסבות עונג לקהל הישראלי. אז מה זה משנה עם ההומור חוזר על עצמו, העיקר שהוא מספר שעה של צחוק
לסרט הצרפתי "שעה של שקט" יש איכויות ובעיקר מגרעותיו, אבל יש בו משהו שמספק הנאה לצופים. ויתכן שדי בכך. הקומדיה בבימויו של הבמאי הצרפתי הוותיק פטריס לקונט מבוסס על מחזה מאת פלוריאן זלר. העיבוד מתיאטרון ניכר לאורך הסרט שמתרחש ברובו בחלל דירה צרפתית גבוהת תקרות ורחבת חדרים אחת. כל מה שקורה בה הוא רצף קומי של טעויות מלא בדיאלוגים ומחוות, חלקן עצובות במהותן לולא היו כל כך אבסורדיות.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
כריסטיאן קלבייה, שמוכר לקהל הישראלי מ"למה זה מגיע לי" - קומדיה אחרת בניחוח דומה שהצליחה כאן בשנה שעברה - מגלם את מישל. הוא מוצא במקרה תקליט ג'אז נדיר של המוזיקאי האהוב עליו. כל מה שהוא רוצה, הוא לשבת לשעה של שקט, ולהאזין לתקליט שלו. לא באוזניות חלילה, כי יש לו מערכת רמקולים מהטובות ביותר.
אבל ברגע שהוא מניח את המחט על התקליט, כל העולם ואשתו, והמאהבת (ולרי בונטון) צריכים לדבר איתו על עניינים דחופים כאלה ואחרים. הוא מתייחס לכל פנייה כזו בביטול, מרוכז אך ורק בכך שכל מי שיוצר איתו קשר עומד בינו לבין השלווה המובטחת. העניין הוא, שהוא מגיב באותה עוצמה של עצבים ולא משנה מה חומרת העניין. אם זה הבן שמדבר איתו על סיוע לפליטים, השכן (סטפן דה גרוד) שרוצה להזמין אותו למסיבה בבניין, המנקה (רוזי דה פאלמה, שחקנית קבועה של פדרו אלמודובר) שמושכת באף כל הזמן, או אשתו (קרול בוקה, נערת בונד לשעבר) שנמצאת במשבר משלה.
הוא כל כך להוט לגבי התקליט שלו, שהכול וכולם הופכים זניחים, טרדות פעוטות וחסרות חשיבות או השלכות על חייו, גם כשיש להם השלכות דרמטיות מרחיקות לכת. העובדה שהוא מתייחס לכולם באותה צורה מוסיפה לאבסורדיות של הסצנות והעלילה, כך שגם מה שאמור להיות חשוב כמו יחסיו עם אשתו, המאהבת ובנו מתגמדים לכדי זמזום מעצבן באוזן.
על העלילה שפשוט חוזרת על עצמה עד לשיא העצבים של מישל מתלבשות בדיחות ואזכורים לשמרנות, סקסיזם וגזענות ברמות שונות בין עידון לבוטות. הוא לא רואה שום בעיה בעובדה שהוא בוגד באשתו עם החברה שלה, וחושב שבנו מארח פליטים כי אחת מהם נראית טוב במיוחד. הוא צבוע, אגוצנטרי ואינו מתנצל על כך.
לעומת זאת גם הסובבים אותו לא מעוררים שום אמפתיה, או אמינות. אשתו מלאה ברחמים עצמיים מחד אבל יש לה שינויים לא הגיוניים במצב הרוח. היא נעה בקלילות מאומללות לחייכנות. המאהבת מלאת ייסורי מצפון ובעיקר מתישה, הבן הוא שבלונה של פעיל פוליטי, השכן הפולני הוא שבלונה של חטטנות.
חוץ מבדיחת שואה אחת על פולנים, שמצחיקה כשם שהיא לא נעימה, רק בדקותיו האחרונות של הסרט יש כמה רגעים משפחתיים של נחמה. אלו מגיעים משום מקום כמעט, לא קשורים לשום דבר שקרה בעלילה קודם לכן, ואולי זו הסיבה שהם נוגעים ללב ומבוימים ומשוחקים ברגישות מופתית. הם לא שווים את כל הקקופוניה שקדמה להם, שמתאמצת להצחיק אבל רק גורמת לתחושת אי נוחות.
אפשר היה לסיים כאן ולבטל את "שעה של שקט" כפארסה מטופשת, אלא שבדומה ל"למה זה מגיע לי" וקומדיות צרפתיות עכשוויות נוספות שמגיעות להקרנות מסחריות בארץ,
אי אפשר להתעלם מכך שהקהל, רובו לפחות, מתגלגל מצחוק כל כמה דקות. אולי מדובר בצחוק של לעג על השמרנות, הגזענות והסקסיזם. אולי מדובר בצחוק משחרר, כי נחמד לנו לראות לפעמים משהו שאינו פוליטיקלי קורקט, עד כדי כך שהוא פשוט נהיה מגוחך.
במקום להמשיך להתחבט ולתהות למה סרטים בז'אנר הזה זוכים לחיבת הקהל ומה זה אומר עלינו, ומה זה אומר על הקולנוע הצרפתי שמגיע לכאן, אין אלא להודות בהכנעה. על אף שהוא נחווה כסתמי ואפילו מעיק, יהיו לא מעט שייהנו מ"שעה של שקט" ויימצאו בו שעה של צחוק ובידור ראוי לכספם.
"שעה של שקט" (צרפת) - במאי: פטריס לקונט, שחקנים ראשיים: כריסטיאן קלבייה, קרול בוקה, סטפן דה גרוד, ולרי בונטון, ורוזי דה פאלמה. אורך הסרט: 79 דקות.
