איך להרתיע מחבלים בגדה?

בהלה אחזה בקיץ 2002 אצל תושבי הגדה המערבית ותחושה קשה שררה בקרב ראשי ארגוני הטרור. לראשונה מזה תקופה ארוכה, היה חשש שסנקציה ממשלית תעקר כל נכונות לבצע פעילות טרוריסטית ברחבי הגדה. בני משפחותיהם של מחבלים, שעד אז חשו בטוחים בבתיהם, החלו חשים מאוימים, נוכח האפשרות שיגורשו או כפי שזה בוטא בשפה המשפטית, "יתוחמו מגוריהם", לרצועת עזה. במניין העונשים שנקבעו בתקנות ההגנה לשעת חירום 1945 (קנס, מעצר מנהלי, הריסת בית, גירוש ועוד) לא היה עוד עונש אפקטיבי שאיים על העוסקים בטרור כפי שעשה זאת, צו תיחום המגורים הזה.

עוד בערוץ הדעות:

להקים ערוץ הסברה בינלאומי

מימון זר: פרטי מול ממשלתי

צועדים בבטחה לעבר מדינה דו-לאומית

שיעור קריטי להמשך קיום המדינה

איפה כנסת ישראל נכשלה בתור מעסיק?

כוחות הביטחון הרסו אז את ביתו בן שלוש הקומות של המחבל כפאח עג'ורי, תושב מחנה עסכר שליד שכם, מבנה שבו שכנו מספר משפחות. הריסת הבית התקבלה כרגיל בכעס, בזעם וברצון לנקמה. לעומת זאת, הגירוש לעזה של אחיו ואחותו של עג'ורי שתמכו בפעילותו, התקבל בקרב הציבור הרחב בתדהמה ובחשש - ואילו בקרב ראשי ארגוני הטרור בהפתעה גדולה. סנקציה זו הייתה עוד נדבך במאבק הקשה בטרור והיוותה רכיב משלים לפעולות הצבאיות ולהפעלת המנופים הכלכליים של "חומת מגן" שמומשו אז נגד הטרוריסטים. המאבק, יש לזכור, הצליח.

הדם הרב שניגר לאחרונה מחייב חשיבה אחרת. סיכול מראש של פעולתו של סכינאי חסר עבר ביטחוני נדיר בעולם המודיעין והביון. יקשה גם ליירט נהג דורס, תופעה ייחודית לגדה המערבית ולפלסטינים בכלל, אך בלתי נצפית לחלוטין. מפני שקשה להתחקות אחרי צעירים אלו וליירטם מבעוד מועד, רבים עוסקים כיום במניעיהם לטרור של צעירי הגדה המערבית וירושלים ככלל, ובודקים כיצד ניתן להרתיע כל צעיר פלסטיני בגדה מעשות מעשה כזה. האם קיימת דרך להרתיע את הצעירים הללו להתרחק ממעשה שעלול להמיט אסון על בני משפחותיהם? האם קיים דבר מה שבני המשפחה עשויים לאיים בו על כל צעיר שידיר רגליו ממנו? דומני שיש דרך כזו וצו השעה ממש הוא לשוב אל סנקציית תיחום המגורים בעזה.

האפשרות שמגורי בני משפחת המחבל, בחברון, בג'נין או בצור באהר, יועתקו למורת רוחם הקשה, אל רצועת עזה הינה לא פחות מאסון הומניטארי. החשש שבני משפחתו של טרוריסט ייאלצו מעתה לנטוש את החיים הטובים יחסית בגדה המערבית, את העבודה בישראל, את תגמולי הביטוח הלאומי, את חופש התנועה היחסי ולהתבוסס במי המדמנה של רצועת עזה, הוא חשש שצריך להדיר שינה מעיני כל מבוגר פלסטיני.

עונש מרתיע

אם כן, מדוע אין מממשים את הצו? נכון, מערכת המשפט הישראלית ובעיקר בג"ץ פסקו אינספור פעמים כי אין לגזור עונש על בני המשפחה בשל עוון המחבל, זולת, אם קיים שיתוף פעולה או אותרה הזדהות פומבית של בני המשפחה, וגם אז העונש יהיה לתקופה קצובה בלבד. לאחרונה, בעזרת כלי התקשורת הערביים אנו למדים כי אין כמעט הורה או קרוב משפחה שאינו מהלל ומשבח את מעשי המחבלים. אמו של הדוקר שרצח את זיו מזרחי ז"ל ואמו של המחבל שרצח את ראובן אבירם ואהרון יסייב ז"ל מיהרו להצהיר בכלי התקשורת בערבית "שהן גאות בבניהם השהידים". גם אביה של הדוקרת בטרמפיאדה בשומרון אמר דברים דומים. בתיקי השב"כ מצוי חומר רב על אודות הפעילות הטרוריסטית או התומכת של בני משפחות המחבלים וניתן לעשות בהם שימוש.

אם ידעו הוריו ואחיו של "הסכינאי הצעיר חסר העבר הטרוריסטי" או של

 "הצעירה עם המספריים שמעולם לא עסקה בטרור", שפעולה לא אחראית של ילדיהם יובילו אותם להתגורר בירכתי ג'בליה, שג'עיה, רפיח או חאן יונס, ניתן יהיה לחוש בשינוי לרעה במוטיבציה של הטרור בגדה.

ג

ם מערכת המשפט הישראלית הנאמנה לעיקרון שהלחימה בטרור צריכה להיעשות תמיד במסגרת החוק ולעיקרון האיזון המקודש בין זכויות האדם לביטחון המדינה, חייבת בימים אלה להטות אוזן קשבת יותר לעובדה שצרכי הביטחון הלאומי של ישראל גוברים בעת הזאת. חובה לאשר מספר מקרים של תיחום מגורים בעזה ולו לתקופה קצובה או עד שתחלוף הסכנה. אפשר שפעולה בלתי קטלנית כזו תמנע שפך דם מתמשך, בשני הצדדים .

אל"מ (מיל.) ד"ר משה אלעד שימש בתפקידים בכירים בגדה המערבית וכיום מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי.