מלחמת רשע ברשע

המלחמה בסוריה אינה מלחמת הטובים נגד הרעים. זוהי מלחמה של רוע ברוע, ולא קל להחליט מי מהצדדים גרוע יותר. אסד טבח בבני עמו והפך מיליונים מהם לפליטים. הלוחמים נגדו הם ארגוני טרור, בהם שלוחות של אל-קאעידה ודאעש, שאינם גרועים פחות ממנו ומתומכיו.

עוד בערוץ הדעות:

נעדרים מבימת ההיסטוריה

כך לא מפתחים את הנגב

איך להרתיע מחבלים בגדה?

להקים ערוץ הסברה בינלאומי

מימון זר: פרטי מול ממשלתי

שאלה של מלחמת רוע ברוע התעוררה לא אחת בעבר. ביוני 1941, במלחמת העולם השנייה, שעה שהתנהלה מלחמת חורמה בין גרמניה הנאצית לבריטניה, החליטה גרמניה לפלוש לברית-המועצות ב”מבצע ברברוסה”. בשנים שקדמו לאירוע זה התנהלו בברית-המועצות של סטלין מעשי זוועה נוראיים, שלא לדבר על הברית עם גרמניה - “הסכם ריבנטרופ-מולוטוב” - ועל הפלישה הרוסית לפולין. באותם ימים שרר פחד עז במערב, לא רק מגרמניה הנאצית, אלא גם מהקומוניזם ומברית המועצות.

בשלב זה נדרש ראש הממשלה הבריטי צ'רצ'יל להחליט. ייתכן שהיה בידו לכרות הסכם שלום עם גרמניה, לחסוך את דמם של חיילים בריטים לפחות לשנים אחדות, ולהותיר את רוסיה לבדה נגד הצורר הנאצי. אבל צ'רצ'יל, השונא הגדול של הבולשביזם, בחר נכון והתייצב לצד ברית-המועצות. לאחר המלחמה היה לזה מחיר - מדינות כמו פולין וצ'כוסלובקיה נותרו שנים רבות תחת השלטון הקומוניסטי המדכא של ברית-המועצות. ובכל זאת, זה היה עדיף בהרבה על השלטון הנאצי.

אבל לא תמיד הבחירה ברורה, ולא תמיד מחליטים נכון. מעצמות המערב הפילו - מטעמים אידיאולוגיים, ובניגוד לאינטרס ברור שהיה להן - את מובארק במצרים ואת קדאפי בלוב. אבל במקרים רבים מעצמות מחליטות לא לפי מידת הרוע של אלה שמדובר בהם, אלא כדי לסלק את מה שנראה להן כסכנה המוחשית ביותר עבורן. ביריבות הגדולה בין שליטי הרשע, סדאם חוסיין בעיראק, והאייתולות באיראן, בחרו ארצות־הברית ובריטניה להפיל את חוסיין, בנימוק - שהתברר כשגוי - שיש לו או שהוא עומד לייצר נשק להשמדה המונית. התוצאה: חיזוק אדיר לאיראן.

כעת אנו עומדים בפני שלב נוסף ומסוכן בהתחזקות הציר איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס, שעם שלטונו בעזה בחרה ישראל להשלים. מנקודת ראות רוסית, הטרור של דאעש מסכן אותה, בעוד שטרור החיזבאללה והטרור האיראני אינו מופנה כלפיה. התמונה מנקודת ראות אירופאית ואמריקנית דומה. דאעש פועל בגלוי נגד המערב. איום הטרור האיראני וזה של חיזבאללה מוגבלים לאזורנו - בעיקר על ישראל, אך גם על מדינות המפרץ - ולכל היותר "רק" על יהודים גם מחוץ לגבולות האזור.

אולם מנקודת ראותה של ישראל המצב הפוך. עבורנו מהווה דאעש סכנה פחותה בהרבה, לפחות בטווח הקצר, בעוד שציר הרשע מהווה עבורנו סכנה ברורה ומיידית. זאת כאשר כל הגורמים בציר הרשע אינם מסתירים את כוונותיהם לגבינו. והנה, מתברר שהעולם כולו מתייצב נגד דאעש וצפוי לחזק את ציר איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס, תוצאה שהיא הרת אסון לישראל.

 המצב לא ישתנה גם אם יסולק בשאר אסד, כל עוד תמשיך לשלוט בסוריה הנהגה המחוברת לאיראן ולחיזבאללה.

יכולתה של ישראל לפעול מוגבלת מאוד. ישראל מבודדת בעולם. יחסינו עם טורקיה, שגם לה יש עניין במאבק בסוריה, במשבר ואפילו יחסינו עם ארצות־הברית הידרדרו בשנים האחרונות. ניסיונותיה של ישראל להשפיע על המדיניות העולמית נכשלו, כפי שאירע בעניין הסכם הגרעין עם איראן. ובכל זאת, כדאי שלא להזניח את האפשרות להתריע על כך שתבוסה לדאעש, מבלי שיקוצץ במקביל כוח ההרס של איראן־סוריה־חיזבאללה, היא סכנה חמורה לישראל, ולא רק לה. הבחירות בארצות־הברית קרבות, ואולי יהיה שם מי שיאזין.

פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים