"סנופי וצ'רלי בראון: פינאטס": פספוס בעברית
גיבורי הקומיקס האמריקני הוותיק מוכרים בכל העולם, והם גם מובילים את קידום "פינאטס - הסרט", אלא שמאחורי צ'רלי בראון והכלב סנופי יש תכנים מקוריים וחכמים שמתאימים גם למבוגרים. חבל שהדיבוב לעברית מכוון בלעדית לילדים ומפספס עולם תוכן עשיר שמתאים לגדולים ולקטנים
מי מכיר ומי יודע אודות הקומיקס והאנימציה של "פינאטס" בישראל? כולם מכירים את המראה של סנופי - בכך אין ספק. צ'רלי בראון? מן הסתם גם אותו קל לזהות. אבל קשה להשוות בין היכרות שטחית זו והמעמד הייחודי שיש בתרבות האמריקאית לדמויות שיצר צ'ארלס שולץ, וההד שיש לקומיקס ולסרטי האנימציה שבהם הם הוצגו.
הילד האמריקאי, ויותר מכך המבוגר המלווה אותו, אמורים להכיר את הדמויות היטב. 50 שנות איור של הקומיק-סטריפ של פינאטס (מ-1950 עד מותו של שולץ ב-2000), 18 אלף טורים, עשרות סרטי אנימציה טלוויזיונים מ-1969 ואילך, זכיה בכל פרס אפשרי לקומיקס ולסרטי אנימציה טלוויזיוניים. הקומיק-סטריפ המצליח של כל הזמנים ותעשיית ענק של מוצרים המתבססים על הדימויים האיקוניים. זר לא באמת יבין זאת ואנחנו, מה לעשות, קצת זרים בעניין הזה.
בהתאם לכך השם שניתן לסרט בישראל אינו "פינאטס - הסרט" תרגום אפשרי לשמו המקורי של הסרט "The Peanuts Movie", אלא שם שמדגיש את הקשר לדמויות: "סנופי וצ'רלי בראון - פינאטס הסרט". בארץ הוא מוקרן אך ורק בדיבוב לעברית מתוך מחשבה שמבוגרים לא ימצאו עניין בסרט אנימציה שגיבוריו הם ילדים. אפשר להסתפק בכך שההורים יזהו את הדמויות וייקחו את ילדיהם לסרט אנימציה מושקע.
אך המורשת התרבותית של "פינטאס" מורכבת ועשירה הרבה יותר מסרט אנימציה לגיל הרך. הדמויות מעבדות אספקטים בביוגרפיה של שולץ, יחסים בין אישיים, מחשבות של אדם מבוגר עם השקפת עולם מורכבת. זהו עולם שבו נוכחות המבוגרים מוגבלת לקולות הנשמעים מבלי שהם עצמם ייראו. עולם שבו הילדים משמשים כאמצעי להעלאת שאלות קיומיות שממשיכות להיות רלוונטיות גם עבור מבוגרים.
התשובות ששולץ שם בפה של דמויותיו, או בסיטוציות שאותן הוא מעצב, אינן פשוטות או חנפניות. אין הכוונה שדמויות אלו לא יכולות לדבר גם לילדים, אך זו "סוגה עילית" ולא בידור שאמור להסתמך על השטיקים הפופולאריים של סרטי אנימציה "לכל המשפחה".
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
לכך יש להוסיף את האופי השונה מאוד של העולם המוצג עבור הילדים הצופים בסרט. לא רק היותו אמריקאי (הבייסבול, השלג, חג המולד וכו') אלא שיוכו לנקודת זמן שונה מבחינה תרבותית וטכנולוגית מהעולם המוכר לילדים. לזכותם של האנשים העומדים מאחורי "פינאטס" (בהם ילדיו של שולץ עצמו), הסרט נותר נאמן לקווים העלילתיים, לאפיוני הדמויות ולסביבה המוכרת, הקלאסית, שבה הן פועלות.
במרכז העלילה ניצבת, איך לא, דמותו של צ'רלי בראון. לוזר נצחי (אך גם מי שלעולם אינו מרים ידיים) שאף פעם לא יצליח לבעוט בכדור הפוטבול שלוסי המרשעת תניח לפניו ותסלק ברגע האחרון, שלא יצליח לגרום לעפיפון שלו לחמוק מ"העץ אוכל העפיפונים", שלא יצליח לכבוש את ליבה של הילדה עם השיער האדום. הסרט משתדל לא לפספס שום מרכיב ומוטיב איקוני ויחד עם זאת לרכך את הקצוות. יש תחושה שזו סרט שתכליתו להבטיח להורים שכל הוויטמינים התרבותיים המוכרים להם יינתנו גם לילדיהם בתקווה שהם ירצו מזה עוד ועוד.
העלילה נעה במסלול כישלונותיו המתמשכים של הגיבור, והאופן בו כישלונות אלו מתרחשים בתוך הקשר של דמויות הילדים האחרות - הרואות, מגיבות, לועגות או מעודדות - בעיקר בכל הקשור להתאהבות של צ'רלי ב"נערה אדמות השיער". הסרט מתפקד כסדרה של אפיזודות בהן הוא מנסה להגשים את מטרתו זו, ובדרך מפסיד בתחרות כישרונות, נתפס בטעות כגאון על ידי שאר הילדים, מנסה להגיש דו"ח קריאה על "מלחמה ושלום" - וכך הלאה.
בתוך נבחרת הדמויות של שולץ נכללים ילדים בעלי מאפיינים החורגים באופן משמעותי מאפיוני הידע או ההתנהגות של ילדים רגילים - שרודר המנגן יצירות של בטהובן בפסנתר הילדים שלו, או ליינוס האינטלקטואל. מנגד מוצגות התכונות הפחות מלבבות של אנשים בוגרים בלוסי השתלטנית או פיג פן המלוכלך.
במקביל סנופי, כלבו הנאמן של צ'רלי, נכנס לעומקן של הפנטזיות החביבות עליו בעודו רוכב על הגג המלונה שלו. מי שמכיר את הסדרה יקבל מנה גדושה של סנופי כטייס במלחמת העולם הראשונה הנלחם נגד הטייס היריב המכונה "הברון האדום" ואף זוכה לסיפור אהבה כלבי. האנימציה הממוחשבת, היקרה והמלוטשת מאפשרת לעצב סצנות קרב מושקעות המיישרות קו עם הסטנדרטים המקובלים בסרטי אנימציה לכל המשפחה.
העיצוב באמצעות אנימציית מחשב הוא השינוי המהותי ביחס לגילומים קודמים של הדמויות. יש כאן ניסיון מתוחכם לשלב בין הדמויות והעולם - באנימציית מחשב תלת מימדית, ובין הבעות פנים דו מימדיות. ובכל זאת, הרגעים הספורים בהם מופיעים בסרט העיצובים הקלאסיים והפשוטים של הדמויות, מבהירים שהעידכון הגראפי היה הכרחי לצרכים שיווקיים, אך זה בא במחיר פגיעה בחיבור המושלם בין צורה ותוכן שהיה קיים בעבר.
"סנופי וצ'רלי בראון: פינאטס הסרט" (ארצות הברית) - במאי: סטיב מרטינו. אורך הסרט: 88 דקות.
