"ליד הים": בראנג'לינה, עדיף שתקחו לכם חדר
אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט מתאחדים ביחד על המסך בדרמה "ליד הים" כזוג במשבר. השניים חושפים עצמם לכאורה בסרט שיש בו כל מה שצפוי בקולנוע מסוג זה, בלי הפתעות. נקווה שהחיים הפרטיים שלהם לא כל כך קלישאתיים
עשר שנים חלפו מאז כיכבו בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי ב"מר וגברת סמית" שהיה סרטם המשותף הראשון והיחיד עד כה. שם הם היו זוג נשוי שהם גם רוצחים שכירים הנשכרים לחסל זה את זה. כמה תמורות עברו חייהם של השניים עד שיתוף הפעולה הנוכחי, השני, שלהם: "ליד הים" ("By the Sea").
ראשית, הם הפכו בעקבות הסרט ההוא לזוג במציאות. שנית, אנג'לינה ג'ולי פצחה בקריירה כבמאית-תסריטאית. ושלישית, השנים שחלפו בין שני הסרטים מתבטאים במעבר מקומדיה רומנטית, שאת מקום השנינויות המילוליות תופסות בה מהלומות פיזיות וקרבות יריות בין נציגי שני המינים - ליצירה אינטימית ומינורית שעניינה זוגיות מרירה וכבויה שמוצאת את נחמתה במציצנות וסאדיזם.
זהו סרטה השלישי של ג'ולי כבמאית (אחרי "בארץ של דם ודבש" ו"לא נשבר"), השני לו היא כותבת את התסריט, והראשון בו היא מביימת את עצמה וכאמור גם את בעלה. נקודה אחרונה זו מתבררת בדיעבד כאחת המכשלות הגדולות של הסרט. מעט מאוד סרטים נוצרו שבהם זוג "בחיים" גילם גם זוג קולנועי. הזכורים ביותר הם "מי מפחד מווירג'יניה וולף" (1966), לפי מחזהו של אדוארד אלבי, שבו גילמו ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור זוג אלכוהוליסטים ארסיים, ו"עיניים עצומות לרווחה" (1999) של סטנלי קובריק שבו פנטזיה מינית של ניקול קידמן שולחת את בעלה, אז ובסרט, לאודיסיאה מינית משלו.
בארץ, היה זה אורי זוהר שביים את עצמו ואת אשתו במציאות כזוג נשוי במשבר ב"עיניים גדולות" (1974), שסיפק התבוננות עצמית חסרת רחמים בחייו שלו עצמו. בכל הסרטים הנ"ל, לעובדת טשטוש הגבולות בין הזוגות במציאות ובסרט היתה משמעות. לא במקרה שלפנינו, שבו ליהוקה של ג'ולי את עצמה ואת בעלה לתפקידים הראשיים אינו מעניק לסרט כל ערך מוסף. אדרבא, הוא נדמה שרירותי כמו כמעט כל דבר בו.
פיט וג'ולי (שחתומה לראשונה כג'ולי-פיט) מגלמים סופר אמריקאי ואשתו, רקדנית לשעבר, המגיעים בשנות ה-70 של המאה הקודמת אל עיר חוף צרפתית (הסרט צולם במלטה דווקא) ומשתכנים במלון קטן. הבעל הוא סופר במשבר יצירתי - הנה עוד קלישאה שמעידה על רמת המורכבות של הסרט - ומבלה את מרבית שעותיו בשתייה בבר המקומי (הנה עוד קלישאה וכו'). שם הוא שוקע בשיחות קיומיות בצרפתית שוטפת עם בעל המקום הידידותי (נילס ארסטרופ, "נביא"). האישה, לעומתו, נשארת בחדר, וברור לכל שנישואיהם נמצאים בקריסה שסיבותיה יתבררו בהמשך.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
לא לגמרי ברור אם השניים מגיעים למלון כדי לספק לגבר השראה או לנסות להציל את מה שנותר מהזוגיות שלהם, אבל זה גם לא ממש משנה. מה שחשוב לג'ולי ופיט הוא להסתובב כל העת בארשת פנים עגמומית שנתפסת בטעות כבעלת משמעות. אך זהו - שלא. המבקר האמריקאי הנודע מני פרבר כתב פעם על הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני, משורר הניכור המודרני, שהוא מצמיד את הצופה אל הקיר וחובט בו עם מגבות רטובות של אמנותיות וחשיבות.
באיחור אופנתי של חמישים שנה מתייצבת ג'ולי-פיט ויוצרת סרט נוסח אנטוניוני שהמשפט הזה הולם אותו במדויק (אף אם אפשר לחלוק על פרבר ככל שהדברים נוגעים לסרטיו של אנטוניוני עצמו).
וככה זה הולך: אל החדר הצמוד לשלהם מגיע זוג נשואים צעירים וטריים (מלאני לורן ומלוויל פופו) שמושכים את תשומת לבו של הזוג במשבר. כאשר האחרונים מגלים חור נסתר בקיר המשותף המאפשר להם להציץ במתרחש בחדר הסמוך, זה של "הזוג המאושר" - מי-שהם-היו-פעם, אתם מבינים - חווים משום מה ג'ולי ופיט,
שנראים כל העת כמו פרסומת אופנתית לאומללות, איזה ריגוש מחודש בעודם רכונים על הרצפה בחדרם, שקועים בבילוי המשותף הפרוורטי.
לכאורה, יש בריטואל המציצני הזה (הסרט לא לגמרי מסביר כיצד הזוג הצעיר אינו שם לב לחור שנמצא בנקודה בולטת למדי) משהו רפלקסיבי. הרי גם "ליד הים" עצמו מאפשר לנו "בכאילו" הצצה אל חייו הפרטיים של אחד הזוגות הנוצצים של הוליווד. אבל הצעה לפרשנות כזו נותרת רק בגדר הצעה. משום ש"ליד הים" הוא פוזה של יוצרת שכמו תובעת מאיתנו לקחת אותה ברצינות ולבסס את מעמדה כבמאית בעלת משמעות.
הדברים מחריפים כאשר לקראת סופו של הסרט מתגלה הסיבה האמיתית למשבר שמלווה את בני הזוג. לא נחשוף, אבל מדובר בדיוק במה שאתם חושבים, או מה שהצבתם כאופציה השנייה המתבקשת מאליה - ו"הגילוי" הזה רק מעצים את ריקנותו של הסרט שהולך ומתברר כמחווה של מתבגרת לקולנוע האירופאי של שנות ה-60.
הדינמיקה בין הזוג הוותיק והצעיר אינה מזכירה במאום את זו שהתרחשה ב"ווירג'יניה וולף" וגם לא ב"ירח מר" המופתי של רומן פולנסקי. הזוג הצעיר נמצא שם רק כדי להוות שיקוף נלעג של מר ומרת פיט. אפילו תפנית עלילתית כלשהי (אל דאגה, צפויה גם היא) ביחסים האלה מוצגת בצורה שרירותית ומאולצת שרק מדגישה את העובדה שג'ולי-פיט ממש לא ידעה מה לעשות עם הדמויות שבראה.
אבל זה באמת לא משנה. "ליד הים" נראה כמו פרודיה על סופרים אמריקאים באירופה מצוידים במכונת כתיבה וערימה של דפים ריקים, ועל נשותיהם הלא-מתקשרות ששקועות בשתיקות הרות משמעות. הבעיה היא שהוא לא.
"ליד הים" (ארצות הברית). במאית: אנג'לינה ג'ולי-פיט, שחקנים ראשיים: אנג'לינה ג'ולי-פיט, בראד פיט, מלני לורן, מלוויל פופו, נילס ארסטרופ. אורך הסרט: 132 דקות.
