לא מתייוונים ולא מתנצלים

חנוכה בבני עקיבא, באולפנה ובישיבות תיכוניות זה תמיד אותו דבר: "מי הם המתייוונים של ימינו?" ישאל הר"מ (מחנך בישיבה) או המדריך, והוא יתכוון לשאול על גבולות, ומתי הם נפרצים "ביננו" הדתיים ובין העולם ואנחנו מפסידים משהו ממחויבותנו לרוח ישראל סבא. זכורות לי תשובות שונות שעלו בדיונים כאלה ותמיד איכשהו "תרבות המערב" הייתה חלק מהם. כי תמיד עולה החשש שהמוזיקה שאנחנו שומעים, הסרטים, האופנות והספרים הם ביטויים להתייוונות שלנו.

עוד בערוץ הדעות:

השיחדש החדש

קריאה למפכ"ל החדש - עזור לנפגעים

שכונות מגורים לכ-ו-ל-ם

מורה מעולה עושה את כל ההבדל

אבל השנה כאשר מתוך הרגל אני חושבת על "המתייוונים של ימינו" אני מבינה שמשהו השתנה. כי הציונות הדתית גדלה מאוד והתחזקה ודווקא משום שאיננו עוד מעטים מול רבים, אלא דווקא די רבים וגיבורים - הגבולות של הקהילה הפכו גמישים יותר. תהליכים רבים מתרחשים בגבעת שמואל ואלקנה, בבית אל ובפתח תקווה, ולכאורה הם לא נוגעים זה לזה, אבל למעשה הכול ארוג יחד. אצביע רק על ארבעה, אבל הם מייצגים תנועת נפש תרבותית גדולה וחשובה.

ראשית, ולא לפי סדר חשיבות: היום אפשר להיות הומו דתי בלי לוותר על שמירת מצוות. הומואים בוגרי ישיבות ולסביות אולפניסטיות מקימים משפחות ושולחים ילדים לבתי ספר דתיים.

 מתוך הלחץ בשטח נעתרו רבנים ויישרו קו: לא עוד הוקעה במקרה הרע והכחשה במקרה הטוב, אלא יצירת מרחב המאפשר לאלה שחיים כך להישאר חלק מהקהילה. נכון, זה קורה בעיקר באזורים ליברליים, אבל הרוח מגיעה במהירות למקומות אחרים.

שנית, השיח הציבורי על אודות מקומם של המזרחים בקהילה הדתית לאומית הולך ומתפתח והוא רב-פנים: מאלי אוחנה וההתנגדות לסרטון של כרמי גת, דרך מאבק על לימוד פסקי הלכה והגות של חכמים מארצות האסלאם ונוסח אמירת ה"סליחות", ועד דרישה לייצוג מזרחי באירועים ציבוריים. ויש עוד, אבל העיקר הוא הצפת ההתנשאות של הסרוגים על מזרחים ובעקבותיה חשבון נפש וניסיונות תיקון כנים.

שלישית, הפמיניזם הדתי כבר לגמרי לא שוליים הזויים, אלא כוח משפיע בתוך הקהילה וסביב כל שולחן שבת. הפמיניסטיות הדתיות דבקות בדתיותן ומבפנים תובעות מהקהילה והרבנים לקחת אותן בחשבון: בחתונה ולהבדיל בהלוויה, בלימוד התורה, בבית הדין ובמקוואות.

התופעה הרביעית היא ה"רצף", היחס להלכה. היום כבר קשה לדעת מי דתי. אתה בלי כיפה וברור לכל מי שסביבך שאתה דוס שאוכל כשר ועוצר למנחה, ואת יכולה לכסות את הראש לאחר הנישואים וללבוש מכנסיי, או להיות עם גופייה ולברך לפני ששתית קפה. לצד המיינסטרים יש את הלייט, והדתל"ש, ויש גם כיפה שקופה, יו ניים איט. נכון, המבוגרים בקדומים או בשוהם לא מכירים את העניין (או לא מכירים בו), אבל לצעירי המגזר ברור לגמרי: ההבחנה המובהקת בין דתי לחילוני כבר פאסה, ותכל'ס זוגות מעורבים דתי-חילוני הם כבר מחזה רגיל לגמרי. ולא, דתל"ש הוא לא חילוני. לגמרי לא.

הגבולות התרככו

נדמה לי שהקשר בין כל אלה ברור: הגבולות התרככו. הציבור הדתי-לאומי גדל, לבוגריו יש ביטחון עצמי, ועל כן הם קשובים למתרחש סביבם ומוותרים על עמדה מתגוננת. מדובר בעמדה דתית שמבדילה בין טפל לעיקר, נטולת רגש נחיתות ולא "דופקת חשבון" למה יגידו ואיך זה נראה. האנשים והנשים "על הספקטרום" תובעים מיהדותם רלוונטיות לעצמם ולישראליות.

יש הטוענים שהציונות הדתית מבקשת להפוך להגמוניה, וחבריה נשמעים ונראים יותר בתקשורת, בקולנוע, באקדמיה, בצבא ובספרות. נדמה לי שזה נכון גם

 בתודעת הדור הצעיר וגם במציאות. הרוח העולה מהדברים שתיארתי מעידה על הבנה של כובד האחריות, שמתבטאת בוויתור על הסתגרות וטהרנות בלי לוותר על שום שעל בלוז הזהות, כדי לייצר טוב משותף לישראלים כולם.

בכל חנוכה לימדה המחנכת באולפנה על בית הלל שפסקו שנרות חנוכה הם "הולך ומוסיף" שמספר הנרות ילך ויגדל מערב חנוכה אחד לשני. נראה שגם הציונות הדתית הולכת ומוסיפה. ומי יודע, אולי בסבב הבא של מאבקים על צדק חלוקתי בין ערי פיתוח לקיבוצים, בדיון על הפרטת בתי סוהר או על מחירי הדיור יישמע קולנו, קול הציונות הדתית, רם יותר. הרי כבר למדנו בשיעורים על חנוכה: יש נסים.