529 הנעדרים בישראל - בעיה לאומית ולא פרטית

529 אזרחים נעדרים מאז קום המדינה והם לא נמצאו עד היום. מדי שנה מגיעים למשטרה מעל 3,000 דיווחים על נעדרים, מהם מצטרפים כ-30 למספר המפחיד של אזרחים שאיש אינו יודע מה עלה בגורלם. ואף על פי כן, כאשר אני מספר שהדוקטורט שלי עוסק בנעדרים, מיד חושבים כולם על החיילים הנעדרים - חמישה במספר (רון ארד, גיא חבר ושלושת נעדרי קרב סולטן יעקוב - יהודה כץ, זכריה באומל וצבי פלדמן).

עוד בערוץ הדעות:

מלחמת תרבות, בימים ההם בזמן הזה?!

על תנועה מקוונת של נתינה והכרת טובה

אל תקחו לנו את הזכויות

רצח נשים בחברה הערבית - מצב חירום לאומי

אם אין אנו לנו, מי לנו?

החיילים הנעדרים נוכחים בשיח הציבורי, יש גוף המטפל בעניינם (אית"ן - מערך איתור הנעדרים בצה"ל) וחשוב מכל - הם שייכים לקטגוריה חברתית, יש משמעות להיעדרותם, הם "נעדרי צה"ל". לעומתם, האזרחים הנעדרים, שחלקם מגיעים משולי החברה, הם לא פה ולא שם. הם אינם חיים ואינם מתים (או לחילופין, הם גם חיים וגם מתים), הם "בעיה" פרטית ולא לאומית. בהיעדר גוף ממלכתי המרכז את נושא הנעדרים, עושה המשטרה את המיטב על מנת לאתר אותם, אבל במספרים הללו ובתוך שאר המשימות המשטרתיות נותרת משימת איתור הנעדרים נחלה בלעדית של יוזמת המשפחות, של עמותות ושל חוקרים פרטיים.

משפחות הנעדרים נותרות חסרות אונים, ועליהן להתמודד עם חוסר הוודאות מן הזן הגרוע ביותר. מרבית החוקרים נוטים לתאר את התמודדות המשפחות כעמדה פאסיבית, שאינה מאפשרת להן להמשיך בחייהן. המשפחות מתוארות כמי שמצויות ב"אבל מוקפא" ובמצב של "המתנה" הממחישה את קיפאון הזמן.

והנה, באוקטובר 2014 יצא דניאל מיניביצקי מביתו ולא שב. הוא לא שב, אבל שדה הנעדרים שוב לא נראה אותו הדבר. משפחת מיניביצקי הפכה את הפאסיביות לאקטיביות ובתוך שנה הניחה את התשתית למאבק על כניסתם של הנעדרים לשיח הציבורי. הוריו של דניאל, ורדה ושוקי, הקימו את פורום משפחות הנעדרים ולפתע התברר לכל אחת מהמשפחות שהיא לא לבד. לא רק תמיכה רגשית נדרשה כאן, אם כי גם זו משמעותית לנוכח תחושות חוסר האונים והבדידות של המשפחות. ככל שנחשפה תמונת איתור הנעדרים בישראל, התברר שיש עוד המון מה לעשות. מכאן היתה הדרך קצרה להקמת עמותת "בלעדיהם", הפועלת לשיפור מערך איתור הנעדרים והתמיכה במשפחותיהם.

כיום, האחריות כולה מוטלת על כתפי משפחות הנעדרים אשר קורסות תחת הנטל הכספי והנפשי. על המשפחות מוטלת החובה ליזום, לקדם ולממן את החיפושים אחר כל קצה חוט. העמותה מעניקה תמיכה למשפחות ואף מסייעת בחיפושים. חשוב מכך, היא הציבה לה למטרה להביא להקמת רשות לאומית לטיפול בבעיית הנעדרים, שתהווה גוף ממלכתי בעל סמכויות וכלי עבודה, שתרכז את המידע על הנעדרים, את הטיפול באיתורם ואת התמיכה במשפחות.

תהליך החיפוש אליו שותפות המשפחות מבטא פעולה אקטיבית. החיפושים אינם מסתכמים בניסיון לאתר את הנעדר עצמו: החיפוש מבטא כמיהה למה שאיננו - גוף הנעדר, אבל גם משמעות להיעלמותו, לחיים

 החדשים בלעדיו ולהכרה חברתית בסטטוס החדש אליו נכנסו בני המשפחה בעל כורחם. רבים מבני משפחות הנעדרים עסוקים לילות כימים בתהליך החיפוש הזה, יהיה תוכנו אשר יהיה. על אף חוסר הוודאות הנורא והיעדר הגיבוי הממסדי, המדינתי והחברתי הראוי, הם ממוטטים את הנחת הפאסיביות כמאפיין מרכזי של משפחות הנעדרים.

התאגדותם של משפחות הנעדרים בעמותת "בלעדיהם" לוקחת את האקטיביות שלהן אל עבר המישור הציבורי. לפתע, 529 הנעדרים זוכים לנוכחות חברתית ולנראות, הם כבר לא לבד. הנעדרים הם לא רק דניאל, ואבי, ולאוניד ועדי. הם לא עוד רק 'בעיה' פרטית, הם בעיה לאומית.