"השקט שבפנים": לא עושה מספיק רעש
הנדידה של הבמאי המוכשר יואכים טרייר מנורבגיה לארצות הברית הניבה אכזבה. דווקא עם שחקני איכות כמו ג'סי אייזנברג, גבריאל ביירן ואיזבל הופר היומרות האמנותיות שלו בדרמה "השקט שבפנים" מאופקות מדי ולא משכנעות
הבמאי הנורבגי יליד דנמרק, יואכים טרייר (קרוב משפחה רחוק של לארס פון טרייר), ביסס עצמו עם סרטו מ-2011, "אוסלו, 31 באוגוסט" כאחד היוצרים המבטיחים של ארצו. מה חבל שגיחתו לארצות הברית, על מנת לביים את סרטו דובר האנגלית הראשון, "השקט שבפנים" ("Louder Than Bombs"), מסתכמת ביצירה שהצפייה בה מעוררת בעיקר לעג ומבוכה, על אף הנושא הקשה.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
"השקט שבפנים", שהתמודד על פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, הוא עוד אחד מאותם סרטים שמביאים את סיפורה של משפחה במצוקה המתקשה להתמודד עם אובדן טרגי. הפעם מדובר במותה של האם, צלמת מלחמות מהוללת (בגילומה של איזבל הופר), שתאונת הדרכים בה נספתה מתבררת כהתאבדות. עתה, לרגל פתיחת תערוכה המוקדשת לצילומיה, שב אל בית המשפחה הבן הבכור (ג'סי אייזנברג) - מרצה באוניברסיטה, שנהפך בעצמו לאחרונה לאב - וחזרתו מאלצת אותו להתמודד עם הנתק השורר בין אביו (גבריאל ביירן) ואחיו הצעיר והמתבגר (דווין דרואיד).
טרייר (שכתב את התסריט יחד עם שותפו הקבוע אסקיל ווגט) הופך את הסיטואציה הטרגית למניירה אמנותית. הילוך איטי אסתטי מלווה בצילום מקרוב מאוד של עיני האם ברגע התאונה הוא רק דוגמא אחת לכך. יתר על כן, צילומי אזורי העימות - במזרח התיכון, אלא איפה - שאמורים לשכנע אותנו בגדולתה ואומץ לבה של אם המשפחה הצלמת, מתעדים בעיקר סבל אנושי מהסוג שהמבט המערבי הצדקני מתענג עליו.
אבל במקום שסרטו של טרייר ינסח איזו אמירה אסתטית-ביקורתית הנובעת מההקשר הזה - הוא מתייחס אל הדימויים הסטריאוטיפיים שמנציחה מצלמתה של האם ברצינות תהומית (היי, היא אפילו זוכה לכתבת פרופיל ב"ניו יורק טיימס").
הסרט נע בין כמה נקודות מבט, לעיתים על אותו אירוע עצמו. כך למשל, כשהאב עוקב אחר בנו הצעיר. אבל הבחירה הנרטיבית הזו אינה מעניקה לצופים פרספקטיבה מעניינת לגבי הדמויות. בנוסף, סיפורי משנה לא זוכים לפיתוח ונדמים בעיקר שרירותיים. אחד מאלה הוא הקשר המחודש שנרקם בין אייזנברג לאקסית שלו שהוא פוגש באקראי בבית החולים. גילוי דרמטי הקשור באם, ושלא יפיל אף אחד מהכיסא, הוא עוד תוספת מיותרת לסרט שהולך ומאבד את כיוונו הדרמטי ככל שהוא מתקדם.
ואם זה לא מספיק, הסרט מספק כיוון עלילתי נוסף המוצא את האב - שהוא מורה בבית ספר תיכון (וכמסתבר גם שחקן לשעבר) - מנהל רומן בסתר עם עמיתה לעבודה (איימי ריאן) שהיא לגמרי במקרה המורה של בנו הצעיר. כדי ליצור איזשהו קשר עם הבן המנוכר, האב מנסה לחדור אל העולם הווירטואלי שבו הוא מתנהל - והניסיון הזה מעניק לסרט את אחד מרגעיו היותר משעשעים.
לזכותו של "השקט שבפנים" ייאמר שהוא חף כמעט לגמרי מסצינות מלודרמטיות או סנטימנטליות. אך מערכת היחסים שבין שלוש הדמויות המרכזיות, שנעה מעוינות לניכור, מוצגת בצורה מעורפלת וקשה עד בלתי אפשרי להזדהות או לחוש משהו כלפי מי מהן. כך גם לגבי האם המתה - כל אימת שהופר, שחקנית נפלאה בדרך כלל, נצפית על הבד היא מדגימה פנים מיוסרות וכואבות שלא ברור האם הן תוצאה של הטרגדיות שחוותה מבעד לעדשה, חיי נישואים כושלים בפרברים של ניו יורק, או רגש אשמה שהסיבה לו תתברר בהמשך.
מבחינה סגנונית, סרטו של טרייר נוגע לעיתים בסוריאליזם, כמו בסצינה הזויה שבה אנו נחשפים לטקסט אינטימי שכתב הבן המתבגר. אבל הסצינה הזו, ולא רק היא, מדגימה עד כמה "השקט שבפנים" אינו אלא סרט בחיפוש אחר עצמו.
דמותו של אייזנברג מאפשרת לו למחזר אותם שטיקים נוירוטיים שפיתח במקום פשוט לשחק, והסצינות שבינו ובין אחיו הצעיר מציעות מנעד רגשי מוגבל למדי.
המעברים בין עבר והווה, עודפי הסיטואציות הדרמטיות שמקפידות לשמור על איפוק - כי איפוק הלוא הוא ביטוי לקולנוע רציני, עמוק ומהורהר - וקטעי קריינות שמספקות הדמויות השונות המעניקים לסרט מידה של "פיוט" הופכים את "השקט שבפנים" ליצירה שכולה העמדת פנים אמנותית. שתי ההופעות המשכנעות ביותר בו, זו של גבריאל ביירן בתפקיד הבעל המתאבל וזו של דיוויד סטרת'רן הנפלא ("לילה טוב ובהצלחה") המגלם את ידידה הקרוב של האם שעומד לפרסם את האמת סביב נסיבות מותה - הן אולי שתי הסיבות היחידות לצפות בו.
"השקט שבפנים" (ארצות הברית/נורבגיה) - במאי: יואכים טרייר, שחקנים ראשיים: ג'סי אייזנברג, גבריאל ביירן, איזבל הופר, דווין דרואיד, איימי ריאן ודיוויד סטרת'רן. אורך הסרט: 109 דקות.
