נשאת מלחם לא לבד

בשיאה של האינתיפאדה השנייה, כשמחבלים פלסטינים פוצצו עצמם השכם והערב בקרב יהודים, על נשיהם, זקניהם וטפם, כדי לקטול כמה שיותר מהם, העזה נעמי שמר לפרוק את שעל לבה ולהוציא מפיה את המשפט: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". לא צריך היה יותר מכך כדי שכוחות הקדמה המקומיים יתורו אחר המיקרופונים הקרובים ביותר בנמצא כדי להעביר לכל את הזדעזעותם וחלחלתם מ"דברי הבלע הנוראיים והמשוקצים", לטעמם, תוך שעיתונאי מכובד אחד אף הציע לכל מי שאינו נגוע בגזענות קשה שיעבור למדרכה השנייה כשנעמי שמר פוסעת ממולו.

עוד בערוץ הדעות:

הפרדוקס של הציונות הדתית

כן, גם בחו"ל

"אבו-בכר אל-יהודי"

בית המשפט אנס אותי

לגייס לצבא חיילים עם מוגבלות!

קצת פחות מ-15 שנה אחר כך, בנסיבות שונות קמעה, ניתנה לאותם כוחות ונספחיהם את ההזדמנות להעלות על נס את מעשיו ודבריו של נשיא מדינת היהודים, ש"לא יכול היה לשאת את החרפה" וקבע מיד אחרי שריפת הבית בדומא כי "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש". זאת, כמובן, ולו רק כדי ללמדנו שבעבור כוחות אלו, שממנים עצמם גם לקובעי הטעם והריח והמוסרי במקומותינו, יש הכללות הראויות לכל גנאי, נידוי וכתרי קוצים, ויש הכללות הראויות לכל שבח והלל. שכן תלוי מה מכלילים, את מי מכלילים, ומה התועלת האידיאולוגית שתצמח מאותה הכללה. וברוח הבחנה אלמותית זו, אך מתבקש לראות במציתים או ברוצחים היהודים כאלה שגדלים רק בערוגות שטופחו בידי חברה ומדינה יהודיות כובשות, דכאניות וגזעניות, ש"איבדו צלם אנוש"; ואילו ב"רוצחים" ערבים, גם אם מספרם גדול לאין ערוך ממקביליהם היהודים, כאלה שעומדים ברשות עצמם (ולעתים אלה שנפשם מעורערת עד כלות), או למצער כקורבנות הנצח של הדיכוי הפנים-ישראלי או הכיבוש המזוויע.

נשאת מלחם. המצוד אחריו נמשך(צילום: רויטרס)

למותר לציין, שריבלין לא ישיח על ערביי ישראל שבחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש אחרי מסע הרצח של נשאת מלחם בדיזנגוף, ושאר עשרות המעורבים (או החשודים) בטרור בחודשים האחרונים מקרב ערביי ישראל. ניתן אף לשער שזהבה גלאון ויריב אופנהיימר ושות' ימשיכו להקפיד, למשל, לענות בשאלה "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" על כל ניסיון "נבזי" ו"גזעני" להשליך חלילה ממעשיהם של בודדים על כלל הערבים בישראל, גם אם הם עצמם לא חדלו בחודשים האחרונים לקצוף על כל עדת המתנחלים והימין בעקבות הצתת הבית בדומא. ואפשר גם להניח שמיטב פרשנינו התקשורתיים ימשיכו לעשות כל שלאל ידם כדי לשכנענו עד כמה מלחם היה מעורער בנפשו, מה אצילי היה מעשהו של אביו שהודיע למשטרה שבנו הוא זה שביצע את הפיגוע, ואיזה יישוב שוחר שלום ואחוות עמים הוא ערערה, גם אם מלחם יצא מתוכו.

בדיוק כפי שאובמה ממאן בכל תוקף להעלות על דל שפתותיו את הצירוף "טרור איסלאמי", גם כשזה זורע רצח, דיכוי וזוועות בכל מקום בו מונחת כף רגלו, כך גם הריבלנים, הגלאונים, האופנהיימרים ושכמותם ימשיכו לעמוד במריים ולא ידברו חלילה סרה בערביי ישראל, ובוודאי לא על טרור של ערביי ישראל, גם אם מעורבותם בפעילות טרור בחודשים האחרונים הולכת וגדלה, גם אם לא מעטים מהם ששים לעלות על בריקדות ולפרוע ביהודים מתוך הזדהות עם אחיהם ביהודה ובשומרון (למשל באוקטובר 2000 ובאוקטובר 2015), גם אם רבים בקרבם מגלים אהדה, תמיכה והבנה לחמאס, לחיזבאללה, לדאעש ולשאר המרעין בישין האיסלאמי, ואף אם הם חוזרים ובוחרים רק במפלגות רדיקליות, המבקשות לקעקע את יסודות המדינה היהודית ומזדהות כבדרך קבע עם אויביה ועם ההתקוממויות נגדה.

גם אם קשה להפריז במידת הנבזות, המופרכות והצביעות של חלקים ניכרים בשמאל המקומי והגלובלי בהתנגדותם הנחרצת להפניית כל אצבע מאשימה כלפי הטרור האיסלאמי, או החברה, התרבות והדת הללו - גם אלה העושים כברת דרך נוספת ומטילים את האשם רק על האיסלאם הקיצוני, חוטאים במקצת לאמת. אם האיסלאם הקיצוני, מבית או מחוץ, הוא בית הקיבול של שלל מחבליו, מטורפיו ומטיפיו - רובה ככולה של התרבות האיסלאמית על פלגיה הסוניים והשיעיים, היא בית הקיבול

 של קנאות פטריארכלית חשוכה, דיכוי נשים ומיעוטים, התעמרות בהומואים, רציחות נשים ש"חיללו את כבוד המשפחה", בוז לתרבות המערבית ומיאוס מערכיה, גם אם הוא יושב בקרבה ונהנה ממנעמיה. לא פחות מכך, הוא בית קיבול של אדישות עד תמיכה, לרוב לא מוצהרת, במעללי האיסלאם הקיצוני.

קצת קשה שלא לחוש באירוניה הלא דקיקה המקיימת את אותה ברית זוגיות מופלאה בין קנאי האיסלאם ומטורפיו לבין עדת הליברלים המערבית, שאין דבר זר לה ולערכיה יותר מאותם ערכי איסלאם קיצוני שהם מגנים על נושאיהם בחירוף נפש. חלק מההסבר, גם אם לא רובו, מצוי במה שקרוי Racism of Lowered Expectations (גזענות של ציפיות נמוכות), כמעט בדומה לילד פורק כל עול שמשליט אימה בסביבתו, שיש המבקשים להבינו, להכילו, לחבקו, ולעתים להכחיש כל פגם בהתנהגותו הסוררת.