"את טבלת מספיק"
"ממקומה שמתחת לתקרה מתבוננת דליה בגופה העירום, הטהור, צף במים הצלולים שמתחתיה. היא רואה את הבלנית קופצת בבגדיה לתוך מי המקווה, מחבקת את גופה וסוטרת ללחייה. 'מרים, מרים', קוראת הבלנית, 'בואי מהר!'" סיפור קצר מספר חדש, "ארבעים"
דליה הציצה בשעון. השעה הייתה שש וחצי: קצת לפני השקיעה. היא נכנסה לשירותים, הוציאה בד מקופסת בדי הבדיקה ובדקה את עצמה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אין כתם. נדב התדפק על הדלת. "אמא", קרא. "אמא, יש לי פיפי".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- ממשיכי דרכו של פרעה/ פרופ' רוחמה וייס
- במקל, בסרגל, מה שבא ליד: מיומנה פינת דבורה הנביאה
- גם לפני מאה שנה: שנאו את הרבנות, לעגו לעשירים
"אני תכף יוצאת", אמרה דליה. היא השליכה את הבד לפח, רחצה ידיים ויצאה מן השירותים. "ילדים", קראה, "תסדרו את הצעצועים במקום ותבואו לאכול".
היא הלכה למטבח ופרסה את החלה שנשארה משבת ושברה שתי ביצים
צפו בבכורה:
האמנים החרדים שרים ירדנה ארזי
ynet
"עד עלות השחר מתפלל לשלומכם, שבוי באזיקי פחדים אני שומע צעדים": המילים "גוירו", וירדנה ארזי הוחלפה בישי ריבו, ישי לפידות, יצחק מאיר, אודי אולמן, אברימי רוט ועוד רבים וידועים במגזר ומחוצה לו, שחברו לשיר למען יהודי צרפת, ביום השנה לפיגוע ב"היפר כשר" בפריז, שחל היום. המסר: בואו הביתה
ברדיו דיברו על אביבה שמאי, ספרית במקצועה, שאתמול בלילה שמה קץ לחיים מתמשכים של התעללות ואחר כך צחצחה את הבית במשך שעות על גבי שעות, האם היא שפויה או לא. אם היינו בעצמנו נורמאלים התשובה הרי הייתה ברורה לנו, חשבה דליה. היא כיבתה את הרדיו.
"בואו לאכול," קראה לילדים.
"עוד מעט", קרא אלעד מן החדר. "תכף נבוא".
"מה יש לאכול?" שאלה נועה.
"לחם מטוגן", אמרה דליה. "תשימי בבקשה כוסות על השולחן". היא נכנסה לחדר של עידו. עידו ישב ליד המחשב, האוזניות מכסות על אוזניו. התאומים שיחקו באנשי הפליימוביל שלהם.
"עכשיו ארוחת ערב", אמרה דליה, "אני רוצה שתתארגנו לשינה מוקדם היום. בואו נאסוף את הפליימוביל". היא התכופפה והרימה את גופי הפלסטיק הצבעוניים, את החיילים במדים המצוירים ואת הנסיכות בשמלות הפלסטיק הנפוחות שלהן. הבנים לא מחו. יחד הכניסו את הפליימוביל לסלסילה והחזירו אותה למקום.
"בואו", אמרה דליה. "ארוחת הערב מחכה".
הילדים התיישבו ברעש ליד השולחן. דליה הניחה טונה ופרוסת לחם מטוגן בצלחותיהם של התאומים. "טונה זה בעצם דג אמיתי", הודיע נדב.
"איכס", אמר אלעד. "אני לא מאמין שאנחנו אוכלים את זה".
"מעולה", אמרה נועה, "אז אני אוכל הכל". היא שפכה לצלחתה את שאריות הטונה.
"היא גמרה הכל", יילל אלעד. קולו נשבר לכדי בכי.
"אמרת שאתה לא רוצה", אמרה נועה.
"תמיד היא גומרת לי הכל", אמר אלעד. "אני כן רציתי, אני אמרתי איכס אבל כן רציתי".
"אל תריבו, אני אפתח עוד טונה", אמרה דליה. היא פתחה קופסה נוספת של טונה והביאה אותה כמות שהיא אל השולחן.
"אבל איך הוא נכנס לקופסה?" שאל נדב, "איפה הזנב שלו?"
נועה צחקה. "חתכו אותו, בישלו אותו, אחר כך הכניסו אותו לקופסה".
"את צודקת", אמרה דליה, "וזה גם דג גדול, הרבה יותר גדול מהקופסה. בתוך הקופסה שמים חתיכה קטנה".
"ראית פעם דג טונה?" שאלה נועה. "לא", אמרה דליה, "ראיתי רק טונה בקופסה".
"אני ראיתי דולפין", אמרה נועה. "כולנו ראינו", אמר אלעד. "את לא צריכה להשוויץ".
"תפסיקו להציק אחד לשני", אמרה דליה. "מספיק". "טוב", אמר אלעד, "אבל היא לא צריכה להשוויץ".
כאשר סיימו, עזרה דליה לקטנים לרחוץ פנים וידיים, לסבן יפה את
מעמנואל שריקי ועד מים ביאליק:
הדוסיות והדתל"שיות של הוליווד והסביבה
טלי פרקש
מים ביאליק לובשת רק בגדים צנועים, נטשה ליון הייתה מתווכחת עם רבנים כתחביב, וכוכבת הפורנו ג'ואנה אנג'ל מקבלת גיבוי מהוריה הדתיים: קבלו את עשר ה"ג'ואיש פרינסס" - הסלבס שיודעות מה מברכים על פרצעל, ואלה שמתפללות (או התפללו), אבל לא בבית הכנסת של מדונה
דליה הלכה לפינת האוכל והורידה את הצלחות והניחה אותן בכיור. את הטונה שנשארה ואת הירקות ריכזה בצלחת אחת, למיכה כשיחזור, והלכה לחדר הילדים.
הבנים רצו לשמוע שוב את הסיפור על האביר ג'יימס, איך הוא נלחם בדרקונים ויכול להם, ולא רצו לשמוע איך האביר ג'יימס התאהב בנסיכה ליאונורה ואיך הם התנשקו על המרפסת. "אנחנו רוצים לראות את רבע הגמר", אמרו התאומים. "עידו אמר שהיום רבע הגמר".
דליה לא הסכימה. "עידו יכול להקליט לכם ותראו מחר", אמרה. "כבר מאוחר". היא נישקה את התאומים וכיסתה אותם בשמיכות ודגדגה קצת את הבטנים הרפויות שלהם. "למה עידו כן ואנחנו לא", אמר נדב. "זה לא פייר".
נועה נכנסה לחדר, להראות לדליה שרשרת שהשחילה מחרוזים לבנים, ורודים ואדומים.
"זה יפה", אמרה דליה. "זה מזכיר לי משהו. לא חשוב מה".
דליה נכנסה לחדר האמבטיה ונעלה את הדלת. היא הסירה את הלק מציפורניה, גזזה אותן וטיפלה בעור אשר סביבן. אחר כך התפשטה, נכנסה למקלחת וחפפה את שער ראשה, ולבסוף מילאה את האמבט וישבה בתוך המים החמים. לאחר זמן שפשפה את עור כפות רגליה באבן המיוחדת.
כשהייתה מוכנה, שלושת-רבעי שעה מאוחר יותר, יצאה מהמקלחת וראתה שמיכה כבר בא. הוא ישב ליד השולחן ואכל את הירקות והטונה, מעיין בכתב העת של הפסיכולוגים.
"הַיי לך", הוא אמר. "מה קורה".
"הַיי גם לך", אמרה דליה. "אני הולכת, תכף אחזור".
היא יצאה לרחוב החשוך ועברה ליד המכולת שכבר הייתה סגורה ולקחה את הפנייה שמאלה ועברה ליד הבית של הברגמנים וראתה אישה מורידה כביסה מהחבל המתוח במרפסת, ושמעה אותה קוראת, "חכה רגע, אני מורידה את הכביסה אמרתי לך, הכל מלא אבק, אפשר להשתגע".
מהבית הסמוך עלו קולות נגינה. שני צעירים ישבו במכונית ספורט צהובה. מהרדיו בקע קולו של השדרן, ודליה הבינה שמשחק רבע הגמר התחיל.
היא נכנסה למקווה וראתה לשמחתה שכמעט אין תור, רק היא ועוד אישה אחת, בלתי-מוכרת, ושתיהן ישבו זו ליד זו בשתיקה והתבוננו בצניעות בנעליהן. האישה נכנסה לחדר מספר שלוש. כאשר התפנה חדר מספר שתיים נכנסה לתוכו עובדת הניקיון וכאשר יצאה, מהר מדי לטעמה של דליה, הזמינה את דליה בחביבות להיכנס. דליה נכנסה.
היא שטפה את הכיור מן השערות שמצאה בו ונכנסה שוב להתקלח ושוב שטפה את עצמה ושוב חפפה את שערה וסירקה אותו במסרק הצפוף.
כשהייתה מוכנה צלצלה בפעמון.
הבלנית נכנסה לחדר ושאלה את שורת השאלות שפעם עצבנו את דליה ועכשיו חלפו מעל ראשה. אחר כך ביקשה מדליה להרים רגל אחר רגל ובדקה את ציפורניהן, ונטלה קיסם עץ וניקתה את ציפורן הבוהן שהייתה מעט כהה יותר בנקודת החיבור של הציפורן לבשר. דליה לא מחתה. עירומה עמדה, ברגל מורמת, מביטה ניכחה אל החרסינה הכחולה.
כן, אמרה, עיינתי, כן, בדקתי, כן, לא, אין לי עדשות מגע, היום לא התאפרתי.
אחר כך פסעה אל תוך המים החמים, הזכים, וירדה במדרגות ונכנסה אל תוך השקט המוחלט, האינסופי. לא שומעת שום דבר. לא רואה שום דבר. לא אומרת שום דבר. ובכלל לא מתחשק לה לצאת מן המים הטובים האלה. מים שקטים חודרים עמוק. מתערסלת בתוך חוסר המשקל הזה.
ואהבתך אל תסיר מאיתנו לעולמים, חושבת דליה לעצמה, מקולות מים רבים, אדירים, היא חושבת, אדירים משברי ים. או אולי משברי יה. משברי ים ומשברי יה, משברים, משברים.
דליה מרגישה את המשברים האלה נושאים אותה אל על. משברי אהבה, אלה הם משברי אהבה. היא מתרוממת בתוך ערפל האדים, מעלה-מעלה אל אלוהים, מתמקמת מתחת לתקרה כמו בלון הליום, מתנגשת בה התנגשויות עדינות, קפיציות, מרחפת באוויר בלי שום מאמץ, באיזו הפתעה טובה, כמו בחלומות.
זאת משמעות המילה התעלות, חושבת דליה, ושמחת פתאום מציפה אותה, התעלות, מעלה, מעלה, מעלה!
ממקומה שמתחת לתקרה מתבוננת דליה בגופה העירום, הטהור, צף במים הצלולים שמתחתיה. היא רואה את הבלנית קופצת בבגדיה לתוך מי המקווה, מחבקת את גופה וסוטרת ללחייה.
"מרים, מרים", קוראת הבלנית, "בואי מהר!"
דליה רואה מלמעלה את דלת החדר נפתחת ואת מרים, הבלנית השנייה, נחפזת פנימה בצווחות, "מה קרה, מה קרה?"
טוב, נו, אומרת לעצמה דליה בצער, אין ברירה. היא צונחת בבת-אחת ממקומה שמתחת לתקרה אל תוך מי המקווה. הבלנית עומדת בתוך המים, בד השמלה הרטוב טופח על פניה של דליה.
"אני חושבת שהתעלפתי", לוחשת דליה, "אני ראיתי אותך מלמעלה".
"מה קרה?" שואלת מרים. "מה קרה?"
"עכשיו הכול בסדר", אומרת הבלנית, "היא רק התעלפה, הצדיקה".
"אני אביא מיץ מתוק", אומרת מרים ויוצאת מן החדר. "בואי, תתנגבי, תתחממי", אומרת הבלנית.
"אני צריכה עוד שתי טבילות", אומרת דליה.
"לא", אומרת הבלנית, "את טבלת מספיק".
דליה נשענת על המעקה ומברכת, לאט ובהקפדה, על הטבילה, והבלנית אומרת טהורה, טהורה, ודליה יוצאת מהמים ומתעטפת בחלוק ושותה את המיץ המתוק. "את לא חוזרת הביתה ברגל", אומרת הבלנית, "חכי, נתקשר לבעלך שיבוא לקחת אותך".
"לא", אומרת דליה, "אני בסדר, זה כבר עבר". היא יושבת בחדר הקבלה לאור הניאון, אוכלת עוגיות, שותה מיץ ומניחה לבלנית לייבש את שערותיה במייבש שיער, שלא יבוא לה הקור לתוך העצמות.
דליה עושה את דרכה הביתה לאט, צועדת ברחובות ורואה את הבהוביהן הכחולים של הטלוויזיות. היא שומעת את הד קולו של השדרן ואת שאגות השמחה הבוקעות מן הבתים, ותחושת הריחוף הטוב שמתחת לתקרה מלווה אותה כזיכרון של חלום מתוק.
כשהיא נכנסת הביתה היא מוצאת את מיכה, עידו ואלעד יושבים מול הטלוויזיה וצופים במשחק. "מכבי מנצחת", אומר אלעד, מנסה להלהיב אותה ולהשכיח ממנה את עובדת היותו ער מול הטלוויזיה. "אנחנו לוקחים את האליפות!"
דליה הולכת למטבח, מפעילה את הקומקום החשמלי ומניחה שני ספלים על השיש. היא שמה בהם את הכפית קפה שניים סוכר בשביל מיכה ואת החצי-כפית והסוכרזית בשבילה, ומוזגת את החלב.
כשהיא מסתובבת, ספל בכל יד, נכנס מיכה למטבח ומביט בה בעיניו האפורות, הטובות. הוא לא אומר כלום. הם פשוט עומדים שם ומביטים זה בזה. הם רואים את הדברים עין בעין.
"את חזרת", אומר מיכה לבסוף.
דליה שומעת בקולו שהוא מתייפח.
"כן, חזרתי", היא מושיטה לפניה את ספלי הקפה. "הנה, מיכה שלי. הכנתי לנו קפה".
- הסיפור "דליה, את טבלת מספיק" הוא חלק מקובץ הסיפורים "ארבעים", מאת מיכל ווזנר, היוצא בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים"
לפנייה לכתב/ת 
מיכל ווזנר
כן, עיינתי. כן, בדקתי
shutterstock
מומלצים
