גם לפני מאה שנה: שנאו את הרבנות, לעגו לעשירים
העשירים רוצים לצבור הון על חשבון עניי הקהילה, והרבנים עובדים בשביל מי שיש לו כסף: חוברת נדירה מתעדת את רוח התקופה במזרח-אירופה של ראשית המאה העשרים. אז מה השתנה? הכל - ולא כלום
איך אומרים "טייקונים" ביידיש? חוברת מסקרנת בשם "הלכות עשירים" - חיבור נשכני ופארודי שכתב הסופר יוסף בריל בשנת 1912, בסגנון של "ספר הלכות" תורני - "חושפת" את פערי המעמדות הלא מחמיאים בחברה היהודית במזרח-אירופה, בראשית המאה הקודמת.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כבר בשנת 1912 – כמאה שנים לפני שהכירו את המושג "המהפכה החברתית" בישראל - נמצא מי שהתנגד לטיקונים של דורו, וסנט בעשירים היהודים של התקופה, שכל חפצם היה לצבור ממון ועושר, תוך התעלמות ממצבם הכלכלי הקשה של אחיהם.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- אחרי 20 שנה: מחפשים את הגבר ש"ניצל" את תלמידי הישיבות התיכוניות
- צפו בבכורה: האמנים החרדים שרים ירדנה ארזי
- הכחשת השואה של מדינות אירופה
החוברת המדוברת הודפסה על נייר זול ופשוט, ונמכרה לכל דורש תמורת 30 קאפקות. מדובר במסמך מסקרן במיוחד, שצורף לאחרונה לאוסף "הספרייה הלאומית" לאחר שאותר במכירה פומבית פרטית בחו"ל.
כאילו לא חלפו מאה שנים
בשער החוברת, שהודפסה בסגנון המאפיין כתבי דפוס תורניים, נכתב: "הלכות עשירים, כולל כל ההלכות והפסקים, דינים מובהקים ומנהגים מדוקדקים, לתועלת העשירים הטרודים תמיד בעסקים ששעתם ודעתם קצרה להתעסק גם בספרי הלכות, הגדולים כענקים. המה ישישו על אלה הדינים הקצרים והמזוקקים". כך, בין היתר, כוללת החוברת את "דיני משחק בקלפים", כיצד מלווים ולווים – וכן "סימני טומאה וטהרה בעשיר".
אי אפשר להתעלם מכך שהחוברת מבטאת ציניות וזלזול כלפי עשירי התקופה היהודים – "גבירי העיירה"
"החוברת משקפת מתח מאוד ברור ששרר באותן שנים בין המשכילים, לבין הקבוצות הרבניות והשמרניות", אומר ד"ר יואל פינקלמן, אוצר יהדות באגף האוספים של "הספרייה הלאומית".
"היא מבטאת את ההתנגדות של הדור הצעיר כלפי הממסד הרבני, הזוכה להד בחוברת הזו. וכל זה בתקופה שבה אידיאולוגיות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות רצו לארגן מחדש את החברה, ולמשוך את השליטה במדי בעלי ההון, לטובת האדם הפשוט מהרחוב".
"בהשוואה להיום", מוסיף פינקלמן, "הפערים היו הרבה יותר גדולים. זה לא כמו פה שיש מעמד ביניים שמרגיש מנוצל, אלא עוני של ממש. עוני ורעב שלרוב נחסכו מאיתנו בתקופה הנוכחית. בסופו של דבר, הצלחנו להעמיד חברה שיודעת מה היא אוכלת מחר בבוקר. אבל באירופה של ראשית המאה שעברה, זה לא היה מובן מאליו בכלל".
הסבא היה רב, הנכד - קומוניסט או ציוני משכיל
פינקלמן מציין כי מועד הדפסת החוברת הוא בעל ייחוד היסטורי משל עצמו: "מדובר בתקופה סוערת בין
שתי מלחמות עולם. החוברת אמנם פורסמה מעט קודם לכן, אך זו תקופה שהיו בה שינויים משמעותיים במבנה המשפחה היהודית.
"לא היה נדיר לראות שלושה דורות במשפחה אחת: הסב, יהודי שומר תורה ומצוות המקפיד על קלה כבחמורה; ההורים, דור ביניים שמאמץ לעצמו דפוסים אירופאים, והנכד הסוציאליסט או הציוני במשכיל. זו התקופה של ההגירה הגדולה של שני מיליון וחצי מיהודי מזרח-אירופה, לארה"ב. זו לא הגירה אידיאולוגית, אלא מתוך מצוקה כלכלית אמיתית, שלא הותרה לאנשים ברירה - אלא לקום ולעזוב".
החוברת שכתובה בסגנון הלכתי ואותנטי מובהק, היא עדות נאמנה למבנה החברתי-היסטורי שמתאר ד"ר פינקלשטיין. כשמובאות מהגמרא "משוכתבות" בהתאם לרוח האידיאולוגיה הסוציאליסטית, אך גם מתוך היכרות עם ארון הספרים היהודי של המחבר.
כך, מובאה תלמודית מוכרת: "צריך אדם להיזהר בכבוד חכמים", שונתה: "צריך להיזהר בכבוד עשירים". מובאה אחרת העוסקת בכבוד האל, שונתה לכבוד הכסף, תוך ניסיון מתמשך להציג את הממון כאלוהות המחודשת של העשיר היהודי.
"יש פה החלפה שיטתית של תלמדי חכמים בעשירים, ואת האל - בכסף", מציין פינקלמן. "הוא לוקח את הטקסט היהודי המקורי, וממלא אותו בתוכן פוליטי-פרודי על יחסי המעמדות בתוך החברה היהודית".
"המבקר החברתי הסודי"
אם הסתקרנתם בנוגע לזהותו של בעל העט המושחז, מספר ד"ר פינקלמן כי מדובר דמות מוּכרת: "יוסף בריל הינו חלק משורה השנייה של הסופרים המשכילים המזרח-אירופאים", אם כי על שער החוברת הוא בחר דווקא בשם העט המסתורי והטעון: איו"ב ממינסק. ראשי התיבות של שמו, המתכתבות - ולא בכדי - עם איש הטרגדיות התנ"כי איוב, ובזיקה לנושא החוברת.
"המטרה של הכתיבה הפרודית, היא היכולת להאיר עיוותים חברתיים מבלי שאלה לא יידחו כ'הטפה'. ומצד שני, פרודיה לא חייבת להציע פתרונות. בריל לא פחד לבקר את כולם. העט המושחז שלו תקף גם את המשכילים, ומתח עליהם ביקורת על ניסיונם המגוחך לחקות את התרבות הגרמנית-מערבית, על אף מוצאם המזרח-אירופאי. ועל אף שהוא עצמו לא היה סוציאליסט או מרקסיסט, הוא היה ער להלכי הרוח ששטפו את החברה כולה".
"הוא גם לא היחיד שהוציא חוברת מהסוג הזה. הכותר הזה מתכתב עם פרודיה אחרת בשם 'הלכות עניים', של הסופר אייזיק מאיר דיק, שכתב חיבור סאטירי על התלמוד - אם כי זו של דיק פחות נוקבת. אמנם השפה ההלכתית די זרה לרוח הישראלית של היום, אך עד היום 'מסכתות פורים' הומוריסטיות שמוצגות בכל ישיבה מדי חג, יונקות מהמסורת המשכילית הזו. אם כי לדעתי הם לא מודעים לכך".
ד"ר פינקלמן גם אינו בטוח כי הרקע ההיסטורי של מלחמות המשכילים והרבנים, לצד השימוש בהלכה למטרות פרודיה, אכן מהווים ניגוח ישיר של ההלכה עצמה. "אני מתלבט בשאלה הזו", הוא אומר. "יש פה ללא ספק אמירה שעם מספיק כוונות ועט חד, אפשר לעשות הכול גם במישור ההלכתי. ועוד אמירה: שההלכה ומייצגיה לא עושים די כדי לעזור לחלשים. ומצד שני, יש פה גם בקשה לחסד, לצדקה, ולעזרה לזולת שנובעת מתוך מקורות היהדות. ולכן אני מעדיף להשאיר את השאלה הזו פתוחה".
