"כבר מתגעגעת": נשים ורגעים מרגשים
דרו ברימור וטוני קולט מובילות את הדרמה "כבר מתגעגעת" כזוג חברות טובות שמתמודדות עם קשיי החיים ביחד ולחוד, עם הגברים שאיתן ובלעדיהם. יש בסרט של קת'רין הרדוויק הרבה רגעים נוגעים ללב - לפעמים קצת יותר מדי
הפוסטר של "כבר מתגעגעת" נראה כמו שוט ממוחזר מסרט גנרי על חברות בין שתי נשים. הנה הן - דרו ברימור בתפקיד ג'ס וטוני קולט (שזכורה לטובה עוד מ"חתונתה של מיוריאל") בתור מילי - כשהן צוחקות להן בקול על כל הימים שעברו ביחד, כל הקשיים שהיו וכל האתגרים שעוד יבואו, ואיזה כיף זה שהן חברות, ובטח יש איזה בחור ששבר להן את הלב, ביחד, מעורב. כולם שמחים, כולם יפים, כולם ראו את זה כבר. פיהוק.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
אבל כדרכן של כרזות, מדובר בהטעיה. הסרט בבימוי קת'רין הרדוויק ("דמדומים") לפי תסריט של מורוונה בנקס אכן עוסק בחברות בין שתי נשים, והן אכן צוחקות לא מעט. אבל, הוא עוסק גם בהתמודדות שלהן ושל הסובבים אותן עם משהו קשה וממש לא קליל.
ג'ס שנראית קצת כמו נערת פרחים שמתקשה לוותר על השמלות הפרחוניות, היא זו שמספרת לנו את הסיפור עליה ועל מילי. הן חברות הכי טובות מאז שהן ילדות, וברור שמילי היא הפרועה והסוערת מבין שתיהן, זו שעושה שטויות וסוחפת את כולם אחריה. לכן, נעשה מהלך יפה בתסריט שבו מילי היא לא רק זו שנכנסת להריון ראשונה, היא גם זו שמתבגרת.
היא מקימה משפחה עם אהוב נעוריה קית' (דומיניק קופר), ולמרות שהשניים ושני ילדיהם מנהלים אורח חיים של רוק סטארים, הם גם מצליחים להחזיק את המשפחה כראוי וליהנות מכל רגע בורגני. בינתיים ג'ס השקטה יותר שמחה להיות הדודה האהובה והרווקה.
בדיוק כשהיא מתאהבת ביאגו (פאדי קונסידיין) והם מתחילים לדבר ברצינות על הורות, מגיעה בשורה רעה שהופכת את עולמה, אבל קודם כל את עולמה של מילי. מקומדיה שמתחילה כמו דרמה טיפוסית על שתי חברות שונות זו מזו, אנחנו נכנסים יחד איתן הישר לטיפול בסרטן השד שמתגלה אצל מילי. כימותרפיה וההקאות שמגיעות איתה, נשירת שיער, הקושי לדבר על זה, ההכרח לדבר על זה ומערבולת הרגשות.
הסרט פועל בעיקר על הניגוד בין השתיים. מילי מנסה לעשות הכול כדי להמשיך ולשדר עסקים כרגיל וליהנות מהחיים עד כמה שהמחלה מאפשרת לה, להיאבק, ולהמשיך לחייך. היא כריזמטית והיא מושכת תשומת לב ומרתקת אליה את כולם ואת הכל, גם כשהיא בריאה וגם כשהיא חולה, גם כשהיא מתמודדת באומץ וגם כשהיא פוגעת בקרובים לה ביותר.
ג'ס בעיקר מתבטלת מול חברתה הטובה, והרצון שלה להיות שם בשבילה נהיה מורכב כשהיא בעצמה מתמודדת יחד עם בן זוגה לקראת הקמת משפחה משלה. הם עמלים על יצירת חיים, בזמן שחברתה נאבקת להישאר בהם.
ברקע עולים גם היחסים של השתיים עם בני הזוג שלהן, ומודגש שוב ושוב כיצד רק הן מבינות אחת את השנייה הכי טוב, כפי ששום גבר לא יוכל, כמו באגדה הוליוודית על חברות הכי טובות. למען האמת, ההנחה הזו כאן מעט מנמיכה את בני הזוג על חשבון החברות הנשית. זה לא שאין חברויות אמיצות ומעוררות השתאות בין נשים, בוודאי שיש, אבל יש גם מערכות יחסים מדהימות בין גברים לנשים וחבל שהסרט בוחר בכל פעם מחדש להקטין את אלו של הנשים שבו.
בנוסף, על אף החשיבות של הנושא שבו הוא מטפל והרגישות שהוא מפגין, משהו לאורך כל הסרט נשאר מעודן מדי, ולא מעביר את הקשיים באמת. זה לא קורה כשג'ס עוברת טיפולי פוריות, וזה לא ממש קורה גם כשמילי נאבקת בסרטן. המרכיבים שם, אבל גם כשהיא מאבדת עשתונות, גם כשקורים דברים איומים, גם כשהיא מקיאה, הרגעים הקשים מצטלמים יפה, אסתטיים, מרוככים.
בהתאמה, גם הקונפליקט בסרט נשאר מעט שטוח. מילי וג'ס הן זוג חברות חמוד מאוד, אבל כשיש ביניהן חילוקי דעות הם לא נוגעים ממש בנימי נפשן של הדמויות, ונשארים על רצף מעט צפוי ושוב, מעט קליל מדי.
סרטן היא מחלה נוראית. טיפולי פוריות והריון בסיכון הם נושא לא פשוט בכלל. טיפול קולנועי בשני אלו בסרט אחד, על רקע דרמטי של חברות ארוכת שנים הוא מלאכה מורכבת, וחבל שכאן בחרו לפתור את האתגר על דרך הפשטנות. עם זאת, הסרט כן נוגע בהשפעה של מחלת הסרטן על כל תחומי החיים של מי שמתמודדת איתה ושל הקרובים אליה. מהבחינה הזו הוא כן מספק איזושהי תמונת מצב חיונית, גם אם מאוד מעודנת.
"כבר מתגעגעת" (ארצות הברית) - במאית: קת'רין הארדוויק, שחקנים ראשיים: דרו ברימור, טוני קולט, דומיניק קופר, פאדי קונסידיין. אורך הסרט: שעה ו-52 דקות.
