"סופרג'יסטיות": האזרחות טובה, הסרט לא
נושא עיסוקה של הדרמה התקופתית "סופרג'יסטיות" - המאבק לזכות בחירה של נשים בבריטניה - חשוב וראוי, אך הביצוע יבשושי ולא משכנע. ההיצמדות לעובדות ההיסטוריות מסרסת את האפקטיביות של הסיפור
מאבקן של הסופרג'יסטיות הבריטיות על זכות ההצבעה לנשים הינו, ללא ספק, אחד מהחשובים במאה ה-20. גם המאמץ המרשים של שנות תחקיר היסטורי, שימוש ביומנים ובתמלילי עדויות מקוריים כבסיס לתסריט שכתבה אבי מורגן ראוי להערכה. כמה חבל, אם כן, שהסרט "סופרג'יסטית" ("Suffragette") הוא קולנוע יבשושי ומדכא למדי.
עלילת הסרט מתרחשת בתקופה קצרה - החל משנת 1912 ועד יוני 1913. נקודת הסיום היא אירוע (שלא יפורט לטובת מי שאינו בקיא בהיסטוריה של המאבק) של ספק אסון לא מכוון ספק אקט הקרבה עצמית. למרות שאירוע זה משך הד ציבורי לפעילותן של הסופרג'יסטיות, הוא לא הוביל ישירות למתן זכות ההצבעה. יחלפו עוד חמש שנים ומלחמת עולם עד שהמאבק יישא פרי. תרומתן של הנשים לכלכלה בזמן המלחמה תרמה להסרת המכשולים בפני מתן זכות הצבעה נשית חלקית ב-1918. 15 שנים לאחר התקופה המתוארת בסרט תינתן, סוף סוף, זכות הצבעה מלאה לנשים.
מכיוון שמסגרת הזמן העלילתית מופרדת משינויי החקיקה, הניצחון של המחאה נוכח רק בכותרות הסיום. העלילה נשארת בגבולות המאבק המדכא נגד מעסיקים מנצלים כלכלית ומינית, בעלים אטומים ופוליטיקאים פחדנים. כסרט שעוסק במאבק הרואי הוא חשוף להאשמה (מהסוג שהופנה, לא אחת, כלפי הבמאי מייק לי) של דשדוש באומללות ("Miserabilism").
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
אפשר לטעון כי ביקורת זו שטחית. כך היו העובדות ההיסטוריות, וניסיון לספר את הסיפור בשטאנצים הוליוודים שהיו מגבירים את הסחיטה הרגשית היה חוטא לאמת. אולי. אבל הדמויות הלא מספיק מעניינות, המשחק הבינוני (למעט קארי מאליגן - השחקנית הראשית), העיצוב הלא מלהיב של רגעי המאבק - את כל אלו אי אפשר להצדיק אך ורק בשאיפה להישאר צמוד לעובדות. זה לא סרט רע. נדמה כי היוצרות שלו (התסריטאית מורגן והבמאית שרה גברון) השיגו את מה שהן רצו. זו היא המחשה הולמת של המאבק, רק חבל שאין זה קולנוע משמעותי.
הדמות המרכזית היא של מוד ווטס (מאליגן) עובדת מכבסה שחייה מדגימים את שפל מעמדן של הנשים. עבודה מפרכת לאורך שעות רבות, חשיפה לאותם רעלים שקיצרו את חייה של אמה שעבדה שם לפניה. בנעוריה, כך ניתן להבין, היא גם הייתה חשופה לניצול מיני מצד המעסיק מר טיילור (ג'ף בל). אך שפל מעמדן של נשים אינו קשור רק לתנאי ההעסקה. גם בביתן הן כפופת למרותו של הבעל. ברצותו הוא יכול לסלק את האישה מהבית ולמנוע מגע עם ילדיה. פערי כוח אלו משמשים להשאיר את הנשים במקומן. סוני ווטס (בן ווישאו), בעלה של מוד, יתחיל את הסרט כדמות תומכת, אך ככול שאשתו תהפוך למעורבת יותר בפעילויות המחאה, הוא יפעיל כל אמצעי לחץ שפל כדי לרסן אותה.
העלילה עוסקת בהצטרפותה של מוד למחאה של נשות "האיגוד הסוציאלי-פוליטי לנשים" (WSPU). עמדתה הראשונית היא רתיעה מאבק, וזאת חרף העבודה שההתארגנות הפוליטית הוכנסה למקום עבודתה על ידי חברתה ויולט (אן-מרי דאף). מוד נקלעת למחאה המתרחשת ברחובות לונדון. פעולה הכוללת קריאות מחאה וניפוץ חלונות ראווה. היא חווה את אלימות השוטרים המסתערים על הנשים וחובטים בהן באלות. חוסר הצדק במעמדן של הנשים יתבהר במהלך הסרט גם לארתור סטיד (ברנדן גליסון), השוטר הבכיר הממונה על דיכוי המחאה.
מוד מוצאת עצמה מחליפה את ויולט ונותנת עדות בפרלמנט. מכאן הדרך קצרה למעורבות בפעולות המחאה, דבר שעליו היא תשלם מחיר יקר. נשים, כך מסביר לנו הסרט באופן שאינו נטול דידקטיות, יכול להשתייך למעמד הפועלים או למעמד הבינוני גבוה - כמו אליס האוטון (רומולה גאראי), אך ללא שינוי חקיקה הן תישארנה כפופות לגברים.
עם הניסיון להשתיק את המחאה באלימות משטרתית, והחוסר הנכונות של המערכת הפוליטית להפנים את דברי הנשים, המחאה תהפוך למיליטנטית יותר. אדית אלין (הלנה בונם קרטר) תוביל את הפעילות המיליטנטית, ומוד תהיה חלק מחבורתה. במה שאמור להיות אחת משיאיו של הסרט, המנהיגה הנרדפת של התנועה אמילין פנקהרסט (מריל סטריפ) תלהיט את רוח הקרב. יחד עם זאת, ביותר מדי רגעים בסרט הדמויות מדברות כאילו הן משמשות בובת פיתום לסיסמאות שיש לומר. כך שהסצנה בה אכן נישא נאום, אינה כה שונה ממה שהיה קודם לכן.
הסרט נע באופן לא אופטימלי בין הניסיון לספר חיים המצדיקים את המחאה, למחויבות משתקת הנובעת מחשיבותו ההיסטורית של הסיפור. ובכל זאת, חרף כל מגרעותיו, זהו סרט שטוב שנעשה.
"סופרג'יסטיות" (בריטניה) - במאית: שרה גברון, שחקנים ראשיים: קרי מאליגן, אן-מרי דאף, בן ווישאו, ברנדן גליסון, הלנה בונהאם קרטר ומריל סטריפ. אורך הסרט: שעה ו-46 דקות.
