"מרגריט": האישה פאתט, וכך גם הסרט
הדרמה הצרפתית "מרגריט" מעמידה את הגיבורה שלה באור מגוחך, ואפשר להבין למה. מדובר במדמואזל עשירה חסרת מודעות עצמית ששרה בקולי קולות ומרעישה את הסובבים סביבה. אבל גם הסרט - מה לומר - די צורם
היה היתה אישה צרפתייה אחת בשנות ה-20 של המאה הקודמת, שמאוד אהבה לשיר. היא כל כך אהבה לשיר, שהיא השקיעה את רוב הזמן והכסף שלה, ויש לה המון כסף, כדי לשיר. הבעיה הקטנה היחידה היתה שהיא ממש לא יודעת לשיר. לא יודעת עד כדי כך שהמשרתים שלה השתמשו באטמי אוזניים. היא מזייפת ולא סתם שירים קלילים - אופרות ויצירות קלאסיות מורכבות.
על האישה הזו, שמבוססת על אישה אמיתית, עשה קסביאה ג'אינולי שביים וגם כתב (יחד עם מרסיה רומנו) את הסרט "מרגריט". הסרט דובר הצרפתית משחק על קו דק וצורם בין קומדיה שלועגת לגיבורה הראשית שלה, לבין סרט קצת עצוב בעצם, שמראה עד כמה הגיבורה שלו לא מודעת לעצמה, ועד כמה היא בעצם נוגעת ללב בתשוקה שלה, בבדידות ובפאתטיות.
מרגריט כל כך משוכנעת שהיא צריכה להמשיך ולשיר, שהיא מנסה להיעזר בסובבים אותה כדי להופיע באולם אמיתי, גדול, מול קהל. הסיבה שמרגריט (קתרין פרוט) מצליחה להגיע לגיל העמידה ועדיין לא להבין שהיא לא מסוגלת לשיר בלי להכאיב לאוזניים, היא שיש לה המון כסף. היא כה עשירה, שאנשים סביבה - כולל בעלה - מעדיפים להמשיך ולהעמיד פנים שהיא בעלת כישרון וקול ייחודי, ולא לפגוע בה. כך הם יכולים לחסות תחת ביתה ותחת תזרים המזומנים שלה. נשמע נצלני? זה בדיוק כך. אבל האם מדובר גם בסרט טוב?
הפוטנציאל בגדול נמצא שם. השחקנים טובים, והעלילה מתכתבת באופן די ברור עם "שדרות סאנסט" הקלאסי של בילי וויילדר. אבל אם שם לשחקנית העבר היתה באמת קריירה מפוארת שנגמרה, כאן מרגריט מעולם לא הצליחה בשום דבר חוץ מרמייה עצמית. הבית שלה מלא בתמונות שלה בתלבושות מאופרות שונות שהמשרת שלה מצלם, אבל אלו מבוימות אצלה בבית. היא מעולם לא באמת הופיעה על במה.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
הבעיה העיקרית של הסרט היא לא חוסר המודעות של הגיבורה שלו, אלא כל מה שקורה מסביב וביחס אליה. קודם כל, גם אם מדובר בסיפור אמיתי, קשה לקבל את העובדה שמישהי שנשמעת עד כדי כך נורא - ודאגו לגרום לקולה להישמע צורם ממש - לא מגלה מה חושבים עליה במשך אי אלו עשורים. אולי אם היו מציעים לנו רגע שבו מגלים לה את האמת על חוסר הכישורים שלה, ואז מאפשרים לה להמשיך לחיות באשליה למרות זאת, הדברים היו קצת יותר אמינים.
בנוסף, דמויות המשנה והסיפור מפוזרים ונמרחים על פני כשעתיים ארוכות. הסרט נפתח לא עם מרגריט, אלא עם זמרת צעירה ומוכשרת שמגיעה להופיע באירוע התרמה שהיא מארחת בביתה. עם צמד משעשע של מבקר מוזיקה
ומשורר/צייר אוונגרדי שמתגנבים לאירוע, הזמרת מספקת כמה דקות של נחמה לאוזני הצופים בכל פעם שהיא שרה - בניגוד מוחלט ומכוון למרגריט עצמה.
עם כל זמן המסך שהחבורה הזו מקבלת בחצי השעה הראשונה, והכריזמה שלהם על המסך, ניתן היה להניח שנראה עוד הרבה מהם בהמשך ושהם יהיו מניעים משמעותיים של העלילה. במקום זאת, הם נשארים בסרט, אבל נעלמים וחוזרים באופן קצת רנדומלי ולא ברור, כאילו מישהו לא החליט עד הסוף באילו דמויות להתמקד, ואיזה סיפור הוא רוצה לספר. הם מתחברים למרגריט ומאפשרים לנו לתהות אם הם רק מנצלים אותה או גם מחבבים אותה, אבל אז נחתכים מהעלילה עד החלק האחרון של הסרט - בלי שום סיבה הגיונית.
גם היחסים בין מרגריט לבעלה ובין מרגריט למשרת שלה מעט מבולגנים. לוקח זמן להבין מה המשרת חושב עליה - האם הוא מאוהב בה בסתר כמו ב"שדרות סאנסט"? האם הוא דואג לה ולשפיותה או בעצם שונא אותה? העמימות הזו כן מעניינת, אבל בניית הדמות שלו לא מספקת די תשובות לכך. במקום, אנחנו מקבלים משרת שכל הזמן מתעסק בפיתוח תמונות שלה, ומשום מה אלו שוב ושוב אותן תמונות. מה שאולי אמור היה להיות דגש על איזו אובססיה שלו לתמונות מסוימות שלה סתם נראה כמו עצלנות של ההפקה.
ואם כבר בתמונות עסקינן, הצילום בסרט כן מוצלח מאוד, ולא פעם מצליח לרענן ולעניין במקום שהסיפור עצמו הולך לאיבוד. משחק בין שוטים רחבים ופתוחים לבין קלוז-אפ ברגעי מפתח מצליחים לפצות במעט.
בשורה התחתונה "מרגריט" הוא סרט מצחיק מעט, וגם עצוב, שמתפספס. הוא על פניו על מישהי שאוהבת לשיר למרות שהיא לא אמורה, ובפועל מסתירה בדידות גדולה בתוך הזוגיות שלה. זה נושא טוב, אבל קשה ליהנות מהסרט עד סופו. אחרי שמבינים פעם אחת כמה נורא היא שרה, קשה מאוד לסבול את הזיופים של מרגריט שוב ושוב. וגם החריקות בתפניות בעלילה ובדמות שלה מפריעים ליהנות. אולי אם היו מקצרים אותו בחצי שעה ומתמקדים יותר, הוא היה סרט הרבה יותר נעים לצפייה ולהאזנה.
"מרגריט" (צרפת) - במאי: קסבייה ג'יאנולי, שחקנים ראשיים: קתרין פרוט, אנדרה מרקון, מישל פו. אורך הסרט: שעתיים ותשע דקות.
