"חתונה מנייר": להתרגש בלי להיסחף
נופי מצפה רמון היפהפיים עוטפים את הופעתה המרשימה של מורן רוזנבלט בדרמה הישראלית "חתונה מנייר". הבמאי ניצן גלעדי מביים ברגישות את הסרט בלי להיכנס למניפולציות, אבל התוצאה אינה סוחפת דיה בסיום
"חתונה מנייר", סרטו העלילתי הארוך הראשון של הדוקומנטריסט ניצן גלעדי ("בחזקת סאטמר"), הוא סרט בעל מעלות, ובראש ובראשונה הופעתה של מורן רוזנבלט בתפקיד הראשי. הסרט נמנע מסחטנות רגשית ומעודפים של מלודרמטיות שיכולים היו בקלות לפרוץ ממנו, ועלילתו מתרחשת באחד הלוקיישנים היפים ביותר בארץ - מצפה רמון (הסצינות המצולמות על רקע המכתש – מרהיבות). מהרבה בחינות, גלעדי מתגלה בסרט הזה כבמאי בעל רגישות.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
גלעדי, שגם כתב את התסריט והפיק, נדרש לדימוי מקורי - גלילי נייר טואלט - המיוצרים במפעל המשפחתי שבו עובדת חגית (רוזנבלט), צעירה הסובלת מפיגור קל, ואשר מהם היא מכינה במיומנות בובות קטנות דמויות כלה. כאילו כדי לומר שחגית מזקקת את היופי גם מתוך מה שמתחבר בתודעה עם פסולת אנושית. לקראת סופו של הסרט ישמשו סלילי הנייר חלק משמעותי מחיזיון סוריאליסטי ואכזרי.
העלילה, כאמור, מתרחשת ביישוב הדרומי שיעלים מקסימים הם חלק מנופו. הגיבורה היא חגית שמנסה באמצעות חיוך תמידי המשדר איזה יופי פנימי להתמודד עם מגבלותיה, עם לעגם של ילדי השכונה שקוראים לעברה "מג'נונה", ובעיקר עם מגוננות-היתר של אמה הגרושה (אסי לוי) העובדת לפרנסתה כחדרנית בבית מלון. היא גם מאוהבת בעמרי (רועי אסף), בנו של בעל המפעל (אריה צ'רנר), מאמינה שנועדו להיות ביחד, וגם הוא מצדו חש כלפיה משהו שמעבר לחיבה.
כאשר המפעל עומד להיסגר בגלל קשיים כלכליים, מבינות חגית ואמה שיש לדאוג לעתידה. אך בעוד חגית נוסעת מיוזמתה לראיון עבודה בסלון כלות וממתינה לשווא לתשובה מבעלת המקום, שוקלת האם לשלוח אותה להתגורר בדירה המשמשת כבית מחסה לצעירים בעלי מוגבלויות. לזכותו של הסרט ייאמר, שהוא לא מציג את מצבה של חגית כאיזו "בעיה חברתית" שיש לדון בה, ואף אינו מנצל את חלומותיה הרומנטיים על מנת להפיק רגעים מלודרמטיים זולים.
זהו, במילים אחרות, היפוכו הגמור של "את לי לילה" של אסף קורמן, שהציב אף הוא במרכזו דמות של צעירה בעלת מוגבלות, ועסק בקשר הסימביוטי האפל בינה לבין אחותה שחולקת עמה דירה. "חתונה מנייר" אינו סרט קשה ותובעני, אלא אפילו מעין סיפור אגדה על אישה צעירה שמבקשת לברוא את העולם שסביבה בדמות הבובות-בשמלות-כלה שהיא מעצבת. פנטזיה נשית שנדמית כאילו הגיחה מסרטיו סוחטי הדמעות של ג'ורג' עובדיה, ושגלעדי מרשה לעצמו להתייחס אליה מבלי להפוך את הגיבורה שלו לקורבן תמים של מניפולציות גבריות.
ובכל זאת, כמה בעיות מונעות מ"חתונה מנייר" - שזכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים האחרון, וזיכה את אסי לוי בפרס השחקנית המצטיינת באותה תחרות - מלהפוך לסרט מעניין ומרגש באמת. האחת קשורה במערכת היחסים שבין חגית ועמרי,
שנדמית כאילו היא עומדת במקום ואינה חווה אתגרים דרמטיים על באמת. חיבתו של עמרי אליה כנה, אבל לא לגמרי ברור אם הוא מאוהב בה, ואם כן - מה מונע מבעדם לממש את אהבתם. במילים אחרות, הסיפור הזה הולך ונהפך לחסר משמעות ופואנטה ככל שהסרט מתקדם.
"חתונה מנייר" הוא סרט על המשמעות של היות חריג בחברה, אבל גלעדי אינו מטפל בסוגיה הזו בצורה דידקטית ומטיפנית, כזו שתתאים לשיעור בנושא סובלנות או הרצאות קפה ומאפה. רוזנבלט הנפלאה, שאמנם קטפה את פרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר, משכילה בעזרת הבמאי שלא להפוך את הופעתה למוחצנת וכזו שקוראת לשים לב אליה. הבעיה היא שהדמות הזו, של בחורה מוגבלת המבקשת לפרוץ ולשלוט בגורלה, היא סטריאוטיפית מדי, ויחסיה עם סביבתה - במיוחד עם אמה - אינם מפותחים באופן מספק.
"חתונה מנייר" הוא סרט ראוי. אין בו שמץ של נצלנות וגסות שעלולים לנבוע מהנושא והדמות בהם הוא עוסק, אך בה בעת הוא לא חותר אל מעבר לקורקטיות. בתום הצפייה - יש, אגב כך, מקום להעריך את עבודת הצילום של רואי רוט, ולתהות על משמעות הקרדיט "עריכה סופית" המוענק לדניאל אביצור (טלי גולדרינג מוזכרת כעורכת הראשית) - אתה חש מעט צער על שהסרט לא ריגש אותך יותר ושסיפורה של חגית לא באמת סחף אותך.
"חתונה מנייר" (ישראל) - במאי: ניצן גלעדי, שחקנים ראשיים: מורן רוזנבלט, אסי לוי, רועי אסף, אריה צ'רנר, תומר קפון ועודד לאופולד. אורך הסרט: שעה ו-22 דקות.
