רוצח או לא רוצח? סערה סביב סדרה חדשה
סדרת הדוקו "Making A Murderer" מתארת כיצד נשלח אדם חף מפשע לכלא ל-18 שנה, ולאחר שהשתחרר הואשם שוב ברצח על ידי אותם אנשים שהרשיעו אותו בעבר. הצופים כבר השתכנעו בחפותו בזכות היצירה המבריקה, ואפילו פנו לאובמה, אבל האם יוצריה סיפרו את כל האמת או השמיטו פרטים?
אייברי הוא קורבן של מחוז משטרתי מסואב ומערכת משפטית שלא נותנת לזוטות כמו עובדות מובהקות בתיק החקירה לבלבל אותה, וכתוצאה מכך מרצה זמן מאסר של 18 שנים - עד שהאנס האמיתי במקרה נתפס. עם זיכויו ושחרורו מהכלא הוא מבקש פיצוי כספי וחשוב מכך - הכרה בטעותה של המשטרה. זו, בתגובה, עושה את הבלתי ייאמן ומעמידה אותו שוב כחשוד המרכזי, הפעם בפרשת רצח מחרידה, בתזמון מושלם עם תחילת תשאולם של החוקרים והתובע שהרשיעו אותו על לא עוול בכפו.
בין חומרי גלם מחדר החקירות, בית המשפט ומהסיקור הטלוויזיוני הסנסציוני, נשזרים בעדינות ובתבונה ראיונות ורגעים אנושיים מחייו של האשם תמיד ומשפחתו, שמוצאת עצמה מנהלת מאבק כמעט בלתי אפשרי מול כוחות חזקים ממנה. בימי משפט זדורוב וחגי פליסיאן, מדובר במסמך אקטואלי, מרתק, מצמרר ובעיקר - מפכח.
לא סתם טלוויזיה
"Making A Murderer" הפכה ללהיט מיד עם צאתה, כשאמריקנים רבים צרכו אותה בבינג' חג מולד אינטנסיבי. שהרי מה זועק כריסמס יותר משחיתות משטרתית ואומללותה הקיומית של אוכלוסייה ממעמד נמוך והשכלה מפוקפקת אל מול מטחנות הצדק.
אם "הג'ינקס" מתחה ביקורת נוקבת על שיטת המשפט האמריקנית, שראתה לנכון לזכות אדם בשלושה מקרי רצח שככל הנראה ביצע, "Making A Murderer" תוקפת אותה מן הצד השני. זה שמטיח אשמה עוד בטרם הוכחה, מעצב דעת קהל באמצעות שימוש זול באמוציות והפחדה ובעיקר – גורם לך לקחת בחזרה את מעט האמון שעוד נשאר לך במערכות החוק והסדר.
ממש כמו "הג'ינקס", סיפורו של אייברי חצה את גבולות המסך הקטן מיד עם צאתו, וערבב בין מציאות אובייקטיבית לבין נרטיב תסריטאי. במקרה של הראשון, המשטרה עצרה את כוכב הסדרה במקביל לשידור הפרק האחרון שלה, אחרי שהוכחה - לפחות לכאורה – אשמתו. ב"Making A Murderer" הפך סטיבן אייברי לנושא החם ביותר על סדר היום האמריקני, כשהדוקו המשובח לא משמש רק כממתק טלוויזיוני איכותי להמונים, אלא גם כמניע לפעולה.
מאז יצאה הסדרה, מלאים אתרי החדשות והבידור בארצות הברית בכתבות בנושא. פרטים חדשים מתגלים בכל יום, כשהקרקס התקשורתי עושה נפלאות לאחוזי הצפייה ומניח – בדרך מעניינת – את הכוח בידו של הציבור. זה, כך נראה, השתכנע לחלוטין כי אייברי חף מפשע ועושה לא מעט כדי לתקן את העוול. וזה כולל שליחת עצומה לבית הלבן, שעליה חתמו קרוב ל-130 אלף שוחרי צדק, ובה דרישה מהנשיא אובמה לחון את האיש שעומד במרכזו של הסיפור הקפקאי.
"האמת שלי" הוא מונח שמרבים להשתמש בו בשנים האחרונות בתכניות ריאליטי, והוא תקף גם במקרה הדוקו בעניינו של אייברי. שכן "Making A Murderer", ויש מי ששוכחים זאת, מעניק באמצעות שימוש בחומרים בהם בחר להשתמש והשמטת אלו שלא התאימו לתמה שביקש ליצור, את הפרשנות שלו למקרה. זו טענת הנגד שעולה לא אחת בנושא, מאז החלה הפעילות החברתית הקוראת לתיקון במשפט המתוקשר. בתגובה לאלו שרואים באייברי כקדוש מעונה שכל חטאו הוא היותו בזמן ובמקום הלא נכונים, יש מי שדואג ליידע בפרטים שהושמטו בין חומרי הגלם הרבים.
בעוד אין ספק כי משפטו של אייברי מתאר באופן אובייקטיבי כיצד מערכת משפטית ומשטרתית אונסת (בהיעדר הגדרה טעונה פחות) את הספקולציה שלה על ממצאים קיימים, העדויות שנעדרות מהסדרה מעידות על התנהלות בעייתית, לכל הפחות מחשידה, מצדו של הנאשם. בשבועות האחרונים הוצפה הרשת בהוכחות לאקטים הפחות תמימים של אייברי בפרשה. אחד הבולטים שבהם, שכאמור – נעדר מהמוצר הטלוויזיוני, הוא זה שמספר כי בטרם נרצחה, התקשר אייברי כמעט באובססיביות אל הקורבן טרסה הולבך, ועשה זאת ממספר חסוי.
עניין נוסף שלא מוזכר בסרט – בעיקר כי הוא מחזק את טענת התביעה, הוא ביקור קודם של הנרצחת בביתו של אייברי, ובו הוא קיבל את פניה כשלגופו לא יותר ממגבת. הולבך, כך נטען, סלדה וחששה מאייברי והתבטאה בנושא בפני כמה אנשים. פרטים נוספים שיוצרי הסרט בחרו להתעלם מהם כוללים ראיות כמו טלפון סלולרי, מצלמה ותיק יד שנמצאו בחבית ליד ביתו
של הנאשם, או העובדה כי לא רק דמו של אייברי נמצא במכוניתה של המנוחה (בסדרה נרמז כי הוא נשתל שם על ידי המשטרה), אלא גם זיעה מידיו.
יוצרי הסרט, לעומת זאת, מספקים ראיות חדשות וטוענים כי חלק מהמושבעים מודים היום בהרשעתו של אייברי תחת לחצים כבדים, ספק רב, התנהלות של שכר וממקח ובעיקר חשש מהפללה דומה על ידי המשטרה. עורכי דינו של אייברי הפכו לכוכבי רשת, ומשתמשים באתרים כמו Reddit מנהלים פורומים בנושא, עורכים חקירה מטעם עצמם ואף מביאים אפשרויות לחשודים נוספים (בין היתר מסתובבת ברשת הטענה כי דווקא אחיו של סטיבן הם אלו שרצחו את הולבך – אך תאוריה זו לא זוכה לביטוי בסדרה).
בשבוע שעבר הגיב הנשיא אובמה לנושא העצומה שנשלחה אליו. בעוד הוא טען בתגובתו כי אין בסמכותו להעניק חנינה במקרה זה, העובדה כי הוא ויועציו ראו לנכון להתייחס למכתב ולא ביטלו אותה כלאחר יד, מעידה על כוחה של הטלוויזיה בעידן שבו נרטיב ומציאות מתערבבים זה בזו, עד כי לא ניתן להפריד ולזהות בה אמת אובייקטיבית אחת.
