בין עתניאל לתל אביב: גם מי שמאמין, מפחד
"'לכם יש את האמונה', הם אומרים - והם צודקים. אבל למה היא לא נמצאת שם כשצריך אותה? למה אני לא מצליחה לשלח את חיצי האמונה, וככה פשוט לנצח את הפחד? זה לא שאין תשובות. אנחנו רק צריכים לשכנע את עצמנו שהן מספיק טובות". בין טרור לשגרה, רעות צימרמן מסברה למה היא חיה על-פי הר געש
בדרך הביתה אני שומעת על חשד לפיגוע בעתניאל, ונכנסת למצב "הכחש". מתפללת שזה לא נכון, אחר כך מתפללת שהפצועה תחלים, ומתפללת שהמשפחה שלי לא שומעת חדשות. אבל הרדיו דולק והחדשות ממשיכות, וכרגע משאלתי מתרכזת בדבר אחד: שלא אכיר. שאצליח להרחיק ממני את הכאב והפחד, כי הר חברון הוא משפחה. עתניאל הוא היישוב הסמוך שילדיי לומדים בו. מה הסיכוי שלא אכיר?
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
לא הכרתי. אבל עכשיו יחד עם עם ישראל, גם אני מכירה את דפנה. מגלה שוב איזה אנשים מיוחדים גרים איתי בהר המיוחד הזה.
עוד בערוץ היהדות :
- החטא ועונשו: ערך הסכם גירושין פיקטיבי - ואיבד את ביתו
הגורו שהעולם השתחווה לרגליו, מניח תפילין בכותל
כבר כמה שנים שלא תמצאו את המילים "אתגר" ו"ציוני" במודעות המפרסמות את ההתיישבות מעבר לקו הירוק. ביישובים גילו את ה"טריק", וסיסמאות כמו "איכות חיים" ו"תיירות בוטיק" הפכו לדגלים המונפים כלפי חוץ, וגם כלפי פנים. והאיום הביטחוני? הס מלהזכיר. את המיקום מטשטשים בעזרת תיאורי מרחקים מתחכמים ממרכז הארץ, ומקווים שלא ישימו לב למחסומים שבדרך. כי באמת ששווה לגור כאן. ביישוב "נגוהות", אם להיות ספציפית.
כי הרקפות והנרקיסים ממלאים את החורשה הקטנה שלנו; כי בכל ערב אני מוציאה את הראש ואת הסמארטפון מהחלון, ומנציחה שקיעות מטריפות; כי הוואטסאפ היישובי רוחש עזרה הדדית וצחוקים פנימיים, וכי אין אורח שבא מהעיר - ולא מתפעל מהבית רחב-הידיים והגינה היפה שקנינו במחיר של דירת שלושה חדרים בחדרה.
המצב הביטחוני קורה לנו
ולמרות כל הטוב הזה, מידי פעם המצב הביטחוני "קורה" גם לנו: הוא קורה לנו כשאנחנו נועלים פתאום את
הבית בשעות היום, ואוספים במהירות את הילדים שנהנים לשחק בחוץ בחופשיות. הוא קורה לנו כשאנחנו פותחים את הדלת בחשש. הוא נמצא שם כשאנחנו מפתחים תיאוריות כגון "אם המחבל היה כאן, הוא כבר היה יורה".
המצב הבטחוני מגיח פתאום כשאנחנו מדמיינים אנשים בצידי הכבישים, וכשהלב נרעד כשילדים בני חמש מהכפר השכן מניפים מולנו אצבע משולשת. הוא קורה לנו בעוצמה מטלטלת כשהמתבגרת מתקשרת מההסעה הביתה מבית הספר, ומדווחת שזרקו עליהם בקבוקי תבערה, והכעס מתערבב בחרדה עצומה.
הוא קורה כשהקטנה מודיעה חגיגית שאנחנו עוברים דירה, אבל רק לכמה ימים, כי היא לא מוכנה יותר לנסוע בכביש (היעד המועדף למעבר אגב, הוא עתניאל). והיא שואלת "למה הם עושים לנו את זה?" ו"מתי זה ייגמר?" וספק-שואלת ספק-קובעת: "זה יכול לקרות גם לנו". ואנחנו? נשארים בלי תשובות.
יש לנו פריבילגיה להתפלל
מי שמאמין לא מפחד? מי שמאמין מפחד באבו-אבואה. "לכם יש את האמונה", הם אומרים - והם צודקים. אבל למה היא לא נמצאת שם כשצריך אותה? למה אני לא מצליחה לשלח את חיצי האמונה, וככה פשוט לנצח את הפחד?
והספקות, הספקות האלה שלא הכרתי, לא כילדה בגוש עציון ולא כנשואה ואם טרייה בגוש קטיף. הקשיים
זה לא שאין תשובות. אנחנו רק צריכים לשכנע את עצמינו שהן מספיק טובות. אנחנו יודעים שיש לנו משימה כאן, ואנחנו יודעים שהצבא עושה (כמעט) כל מה שהוא יכול - ומעבר לתשובות הרציונליות יש לנו את הפריבילגיה להתפלל ולהאמין שהקב"ה שומר וישמור, ולהבין שהמציאות היא לא רק מה שאנחנו רואים בעיניים. שאנחנו חלק מתוכנית גדולה יותר.
אנחנו רוצים לשדר עסקים כרגיל. בשביל שיבואו, בשביל שהיישוב יגדל, בשביל ילדינו, בשביל עצמנו, בשביל להרגיש נורמאליים. ובאותו הזמן ממש אנחנו רוצים לצעוק: על התקשורת שלא סופרת את ידויי האבנים במניין הטרור, שלא לוחצת מספיק על הצבא והממשלה ולא משקפת את המצב בשטח. ובשבתנו כתקשורת החדשה ברשתות החברתיות, אנחנו מתלבטים: לכתוב? לחשוף את הקושי - או להשאיר אותו לעצמינו?
הנורמליות הזו, כמה אנחנו רוצים אותה. כמה אנחנו רוצים שתדעו שאנחנו כמו כולם: חיים, עובדים, מגדלים ילדים. מצד שני, קיים אצלנו הרצון העז הזה בחיבוק ובהכרה שאנחנו מתמודדים עם מציאות מורכבת יותר.
אנחנו רוצים להופיע כזוכים בתחרות יין במדורי התיירות הרגילים ובמדדי הגיוס החריגים. אבל אנחנו גם מתרגשים בכל פעם שהתקשורת מפנה זרקור אוהד להתמודדות הבלתי נגמרת שלנו עם הטרור. רוצים שלא נהיה בשבילכם "המטורללים האלה" שלוקחים את הילדים שלהם לגור "שם", אלא חלוצים. שנהיה "עוטף יהודה ושומרון".
הסברה - גם כלפי פנים, לעצמנו
והאמונה הזו, החמקמקה, שקשה מאוד להעביר בתקשורת, או בכלל למי שאינו מאמין (ולפעמים אפילו לעצמנו).
כי איך מסבירים משהו שאין בו היגיון? משהו שלא רואים אותו? איך אפשר להסביר למה אנחנו מוכנים לגור על שפת הר הגעש הזה, ולסכן את ילדינו? להסביר שאנחנו מאמינים במשהו גדול יותר ששם אותנו כאן. מאמינים שיש תכלית לישיבה שלנו כאן, בלב הארץ המדממת הזו, כי זה פשוט הלב.
ואולי התשובה לדיסונאנס המתמשך והבלתי אפשרי הזה נעוצה דווקא במיתוג נכון, אפשר לקרוא לזה גם הסברה, שלנו לעצמנו ושלנו כלפי חוץ. אנחנו גרים כאן כי איכות החיים נהדרת, כי יש קהילה נפלאה ושקיעות מרהיבות (ובית במחיר בר משכנתא).
וכי זה חשוב. חשוב לגור כאן בשביל עם ישראל. החשיבות בנויה מאסטרטגיה ומביטחון ומההבטחה האלוקית הזו, שנדמה שכבר הס מלהזכיר - שזוהי ארצנו, נחלת אבות.
- רעות צימרמן היא פרסומאית במשרד הפרסום "אשחר&more "
לפנייה לכתב/ת 
