"עגל הזהב" של הרבנות והמפכ"ל
הרבנות העבירה אלינו את "עגל הזהב" שהיא עצמה יצרה - במקום להשתמש במנגנונים הלכתיים לפתרון אתגרים הלכתיים. המפכ"ל העדיף למיין בני אדם ל"טובים ו"רעים", במקום להכיר באחריות המשותפת - שלנו ושל הפלסטינים - למלחמה. ייתכן שאם אהרון היה לוקח אחריות למעשה העגל, הייתה נמנעת שפיכות דמים רבה
מגלגלים אחריות
"פרשת העגל" מגיעה השבת לבתי הכנסת, ובצקלונה סוגיית לקיחת אחריות. משה מאחר לרדת מהר סיני, העם דואג ותובע מאהרון (שמות ל"ב, א'): "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר ילְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". בלי היסוס פוקד אהרון על העם (שם, ב'-ד'): "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב... וְהָבִיאוּ אֵלָי... וַיִּקַּח מִיָּדָם... וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
נחמץ הלב מהמחשבות על מעמדו של על אהרון כ"אח של". אפילו כשהעם נטוש ומבוהל, איש לא מציע לו להחליף את משה בהנהגה, והוא נאלץ להסתפק בבקשה להכין אלוהים חלופי.
למרות שאהרון נענה לדרישת העם, ואף הנהיג את הכנת העגל ואת הפולחן סביבו, ברגע העונש, כאשר מוביל משה את שבט לוי במסע קטל המוני, נותר אהרון ללא פגע.
תורת החמקנים
בעודו מנסה ומצליח לחמוק מאחריות, הביא אהרון לעולם מטבע לשון שהפך למשל ולשנינה למנהיגים הבורחים מאחריות. כאשר משה הנדהם נוזף באהרון על בניית העגל, מיתמם אהרון ומשיב (שמות ל"ב, כ"ד): "וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה".
אני לא עשיתי דבר, אומר אהרון בלי להתבלבל. בסך הכל זרקתי כמה תכשיטים לאש, ואיכשהו, ממש מעצמו, "יצא העגל הזה".
חז"ל מתענגים על הרגעים האלה
חכמי התלמוד לא יכולים להניח התחמקות פוליטית שכזו ללא מענה, והם מכפילים את אחריותו של אהרון לעבודה הזרה, שהרי בניסיונו לחמוק מאחריות למעשה העגל, הוא מגדיל את כוחו של העגל ונותן פתחון-פה לכופרים (פסיקתא זוטרתא, שמות ל"ב): "מיכן אמרו לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה ואמר 'ויצא העגל הזה', כפרו המינים לומר: מעצמו יצא". שהרי אם אהרון לא אחראי לעשיית העגל, יש להבין שהעגל עשה את עצמו.
אחריות לא אוהבת להסתובב לבדה בעולם. כשאדם אחד חומק מאחריות – האחריות מקפידה להיצמד למישהו אחר.
"ויצא העגל" של הרבנות הראשית
בשבוע שעבר עודדה הרבנות הראשית עשיית "שיימינג" לסרבן גט. למרות הכעס שאני מרגישה כלפי סרבני גט, לא הסכמתי להשתתף בהמולת ה"שיימינג" של הרבנות.
התרגום העברי ל"שיימניג" הוא "הלבנת פנים" וזו פעולה אלימה, ומאלימות אני משתדלת להימנע. כן, אני מודעת לכך שגם סרבנות גט היא אלימות, אבל אני מסרבת להשיב לאלימות באלימות.
מה שנכון בעיניי בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, נכון גם בכל הקשור לסכסוכים פנים-יהודיים, ולסכסוכים אישיים: לא פותרים אלימות באלימות. גם ברגעים קשים, ובמיוחד ברגעים קשים, אלימות איננה אופציה. תמיד קיים פתרון לא אלים. אנחנו פשוט חייבים למצוא אותו.
יש פתרון לא אלים
במישור האישי – הפתרון הוא לא להתחתן דרך הרבנות, ולסרב להתגרש דרכה. גם לבוחרים בנישואים
אורתודוכסים, ובוודאי שלאלה הבוחרים בנישואים דתיים-ליבראליים או חילוניים, אסור להירשם כנשואים ברבנות.
במישור הפוליטי – הרבנות נתנה לנו סיבה טובה נוספת להפריד את הדת מחוקי המדינה.
במישור ההלכתי – במהלך הדורות הציעו פוסקי הלכה אמיצים וברי-לב כמה פתרונות הלכתיים שביכולתם לנשל את סרבני הגט מכוחם. מובן שמדובר בפתרונות נועזים ובדרכים שאינן "דרך המלך" ההלכתית, אבל עד לדורות האחרונים ההנהגה ההלכתית לא בחלה באומץ וביצירתיות.
כמה קל להתחפש לאהרון
זה בדיוק מה שבקשה הרבנות הראשית לעשות. הם בקשו להעביר אלינו, האזרחיות והאזרחים, את "עגל הזהב" שהם עצמם יצרו. ייתכן שאם אהרון היה לוקח אחריות למעשה העגל, הייתה נמנעת שפיכות דמים, ואם הרבנות הראשית הייתה לוקחת אחריות – היה נמנע הרבה "שיימינג".
חברי מועצת הרבנות הראשית: השבוע ביקשתם להפוך אותנו לאלימים על מנת לאפשר לכם להמשיך לברוח מאחריות. בקשתכם זו היא כתם נוסף בכתונת המרובבת המכסה את הממסד שיצרתם.
ביקשתם להעמיד את ההלכה, כמי שאחראית לייצר בעיות - ואת הציבור כמי שאחראי לפתרונן. עמדתכם מנוגדת לעמדת חכמי ישראל לאורך הדורות, והיא מבזה את עולם ההלכה ומאיימת על האקלים הרוחני של שלנו. הנה הצעתי: אנחנו נפריד את הדת מהמדינה, ואתם תיקחו אחריות על החלטותיכם, ותשתמשו במנגנונים הלכתיים על מנת לפתור אתגרים הלכתיים.
העגל של מפכ"ל המשטרה
לזלול בלי להשמין, לקנות באשראי ולשכוח מיום התשלום, לדבר בטלפון בזמן נהיגה ולשבש את
הקופסה השחורה - הרצון להשתחרר מאחריות הוא מפתה, והוא בא לידי ביטוי באינספור התייחסויות שלנו לסכסוך עם הפלסטינים.
"הם אשמים", "הם מבינים רק כוח", "אין פרטנר לשלום" - שלל התבטאויות שנולדו בפס הייצור של "וייצא העגל הזה", וגם ביחס אליהם נכונה קביעת חכמינו: "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו".
השבוע היה זה רוני אלשיך ששלף נגד רזי ברקאי, וכנגד תחושת הסולידריות האנושית (גם עם בני עם שנחשב לאויב שלנו), את תורת "וייצא העגל" שלו: "בעוד אנו בחרנו לקדש את החיים, לתת להם משמעות, להרים על נס את התרומה של הקורבנות לחברה הישראלית, את המורשת שהם השאירו לנו לנצח, אויבינו בחרו לקדש את המוות".
מה מבקש ללמד אותנו המפכ"ל, שבאמת ניתן לחלק את האנושות ל"אנחנו" ו"הם"? שאופיים של בני אדם פרטיים נקבע בהתאם להשתייכותם הלאומית? מתי לדעתו נולד האופי הזה "'שלהם" והאופי המנוגד "שלנו"? כיוון שאם ההבדל טמון בדת ובתרבות, אם הוא עניין גנטי, או אם הוא נטמן בנשמותינו לפני שנת 48 – מה משמעות החלוקה שהציע ביחס לאזרחי ישראל הערבים? האם לשיטתו הם בקבוצה של "מקדשי החיים", או של "מקדשי המוות"?
מפכ"ל יקר, אסור למיין בני אדם ל"טובים" ו"רעים", ומסוכן לעסוק בדה-הומניזציה של הזולת. כל כך קל וכל כך מסוכן להפוך מאבק לאומי לשנאה אישית, אבל הטלת האחריות על הכתפיים או על הגנים של האחר, לא מציעה לנו עתיד טוב יותר. את המלחמה הזו נסיים רק לאחר שנכיר גם באחריותנו עליה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
תודה לך מיכאל חדד (בתגובות הפייסבוק משבוע שעבר) על תגובה ארוכה, מפורטת ומלומדת. לעונג היה לי
ללמוד תורה אתך ועם אסף וייס שהצטרף לשיחה. בסוף דבריך כתבת: "תודה רבה לך על המאמרים הללו. את עוזרת לי, ואני מאמין שגם לאחרים, לחדד את הדעה האישית שלי".
אפשרות זו היא ברכה גדולה בעיניי, והשבוע אתה סייעת לי בדיוק באותו אופן.
שבת שלום!
