"משחקי השף": עושה חשק לבשל
בלי סיפורי סינדרלה ועם לא מעט חסויות - פתחה "משחקי השף" עונה שנייה שמתעסקת בעיקר בדבר אחד: בישול מקצועי שמעורר חושים וגם חשק להסתער על המקרר. בהצלחה עם החביתה והטוסט. וגם: עדי אשכנזי ומולי שולמן מצילים את "בלתי הפיך"
כמו להדליק סיגריה עם בדל הסיגריה הקודמת, רגע לפני ש"הישרדות" תקרא לזה עונה היא מעבירה את הלפיד ל"משחקי השף", שחזרה אתמול (א', 21:00, רשת) לעונה שנייה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
ההשוואה המתבקשת היא ל"מאסטר שף" ואף שהאחרונה צברה פז"מ יותר מרשים, "משחקי השף" מתפקדת בתור הגרסה התכל'סית והתוססת שלה. זה הקצב המהיר והאווירה הדחוסה על הסט, אבל לא פחות משפיעה העובדה שהרוב המכריע של המלוהקים הם מעבדי-מזון במקצועם ברמה כזאת או אחרת, ואף אחד לא מתנצל על זה. זה חוסך מאיתנו קודם כל את שלל הסינדרלות ה"עממיות" שההשתתפות בתוכנית אמורה לנייד אותן מהמטבח הביתי אל עולם המסעדנות על כנפי הפרסום. תגידו – וכנראה גם תצדקו - שיש המון אנשים שמבשלים במחשכי הכיריים הביתיים שלהם ויש להם פוטנציאל עצום להפוך לגורו-שף הבא, אבל בכל זאת יש הבדל בין צפייה בחברים שלך משחקים סטאנגה בשבת בשכונה לבין צפייה באולימפיאדה.
הבחירה הזאת גם מבטיחה שמינון הדרמות האישיות ישאר תחת רף הספיגה של הצופים, והפרק הראשון כבר הוכיח שזה עובד: חוץ מהסַפָּר הטורקי החמוד שאמא שלו לא הרשתה לו להיות טבח עד שמאיר אדוני התערב, לא הושלכנו אל טרגדיות תובעניות או דמעות טובעניות מהסוג הסחטני. מעבר לזה שהשחקנים הראשיים ומי שמחזיק את הפיגומים של "משחקי השף" הם שלושת השופטים, מאיר אדוני (שנשבע שזאת הפעם האחרונה שהוא עושה טלוויזיה כי הלב שלו לא בנוי לזה), אסף גרניט ומושיק רוט. שלושתם משלימים האחד את השני על הסרט הנע והדינמיקה ביניהם, בעיקר תחת לחץ התחרות – בניגוד ל"מאסטר שף", שם השופטים מתחרים ביניהם בעיקר על תשומת לב – היא הלב הפועם של הפורמט.
לא הכל מושלם כמובן. אם הקיבה שלכם שרדה את הקידום המאסיבי של העונה הזאת במהלך השבוע האחרון ונשאר לכם עוד מקום, הואבסתם בפרק הזה בשלל מותגים ונותני חסות, כשהנבחנים שוטטו על הסט שיכורים מקפאין, ומוצרי חלב זכו לקלוזאפים משגעים כאילו אין לקטוז בעולם. כי אתם יודעים איך זה, לתוכן שיווקי יש קיבה נפרדת. כמו כן, בהתחשב בתקופה הנוכחית, סביר להניח שהיינו מוקירים קצת פחות חזרות על המשפט "נתתי לך סכין", אבל זה לא משהו שהייתם יכולים לצפות מראש.
מלבד אלה "משחקי השף" ממלאת את המשבצת שלה בלי הרבה פומפוזיות (גם כשמאיר אדוני בוכה, וברוך השם יש לאיש שק דמעות בגודל של ראש שלך, תהיו בטוחים שתקבלו את גרניט ורוט מצחקקים בצד), וטוב שכך. המועמדים מפוכחים, השופטים טבעיים ולא מרוסנים (בעיקר רוט וגרניט, כמו בסיטואציה המעניינת – והלא בהכרח מחמיאה לשופטים - שבה הם נאלצו לעמוד במילה שלהם ולקבל מבקר מסעדות שהביא להם את הסעיף). הדבר היחיד שנלקח ברצינות הוא העניין שלשמו התכנסנו: בישול מקצועי ומעורר חושים, מהסוג שלא משאיר לך ברירה אלא להסתער על המטבח, להוציא את כל מה שיש לך במקרר, לפזר את התכולה על השיש, להביט בה בריכוז, להחזיר את הכל למקרר ולהשתגע על איזו חביתה מולקולרית עם טוסט.
בזכות הכימיה
עוד סדרה שסבלה מקיפאון וחזרה אתמול לעונה שנייה אחרי שנת-מדף הגונה היא "בלתי הפיך". בעונה הזאת תעסיק את אודו ורונה (מולי שולמן ועדי אשכנזי) השאלה האם להעשיר את אוכלוסיית העולם בצאצא נוסף, כשהזוגיות שלהם מעט מתייזעת תחת עומס הילדה האחת הנוכחית (ילדה שמשום מה נעדרה לחלוטין מהפרק הראשון).
העלילה והנושאים – לפחות בפרק הראשון - לא תמיד היו מופת למקוריות (זוג נשוי צריך דייט קבוע כדי לשמור על הזוגיות אבל הבעל תמיד שוכח ומעדיף לראות כדורגל), אבל הכימיה המצוינת בין אשכנזי לשולמן, העובדה ששניהם קומיקאים מעולים והיכולת שלהם לאלתר סיטואציה באופן שתהיה טבעית וגם מצחיקה, משאירה את סימן ההיכר המרענן של "בלתי הפיך" על הרף הגבוה.
