התאסלם, התחתן והתחרט. דיין קבע: צריך השבה ליהדות

גבר גרוש שהכיר אישה מוסלמית הסכים להמיר את דתו כדי להתחתן איתה. לאחר שהתגרש וטען "פעלתי בפזיזות", קבע ביה"ד הרבני שעליו לבצע הליך נוסף

עו"ד מורן בריק מילרפורסם: 05.03.16 , 08:13

בית הדין הרבני בבאר שבע קבע לאחרונה שגבר ישראלי יהודי שהתאסלם כדי להתחתן, ולאחר מכן התחרט על כך – יצטרך לעבור הליך השבה ליהדות . במקביל החליטו קבעו הדיינים כי אין צורך שיתגרש בשנית מאשתו הראשונה (יהודייה).

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

לאחר גירושיו הראשונים חזר הגבר לחיות יחד עם גרושתו למשך כמה חודשים, אך לאחר מכן שוב נפרדו, הפעם באופן סופי. אחרי הפרידה הוא הכיר אישה מוסלמית וביקש להתחתן איתה. אביה התנה את הנישואים בכך שיתאסלם, והוא אכן המיר את דתו. אלא שכעבור שנתיים, התגרש גם ממנה בבית הדין השרעי.

סיפור משפחתי

רוצה לגייר, אבל אבא לא מאשר

עו"ד איתי-דוד גור

חוק הגיור שאושר בממשלה הוא הליך מבורך, אבל עדיין לא פותר את הבעיה עבור קטינים שנתקלים בהתנגדות של אחד ההורים. זהו סיפורה של נטלי

רוצה לגייר, אבל אבא לא מאשר

בבקשה שהגיש לאחר גירושיו השניים לבית הדין הרבני הוא הצהיר כי "פעל בפזיזות ורצונו לשוב ליהדות". שתי השאלות שבהן נדרש בית הדין להכריע היו אם הוא צריך לעבור השבה ליהדות, ואם עליו לתת גט שני לגרושתו הראשונה, לנוכח העובדה שהם חיו יחד תקופה קצרה לאחר הגירושין.

בתשובה לשאלה הראשונה קבע הדיין הרב עובדיה חפץ יעקב כי לפי ההלכה, מי שהכריז על המרת דתו – אף אם מדובר בהמרה לדת האסלאם שלדעת רבים אינה נחשבת עבודה זרה – צריך לעבור השבה ליהדות, מכיוון שעצם ההכרזה יצרה ריחוק בינו לבין האל ובינו לבין עם ישראל.

לדברי הדיין, אין זה משנה שהמרת הדת נעשתה למטרה מסוימת (במקרה זה נישואים), שכן אסור לאדם להמיר את דתו לצורך קבלת טובת הנאה במקום שבו לא נשקפת לו סכנת חיים. הדברים נכונים במיוחד במקרה זה, שבו הגבר חי בקרב מוסלמים, נשא אישה מוסלמית וחי במציאות שהרחיקה אותו מהעם ומהיהדות.

בהתייחס לשאלת הגט הבהיר הדיין יעקב שהנושא סבוך, שכן עברו שנים מאז הפרידה ובינתיים נולדה לאישה ילדה מקשר עם גבר אחר, כך שמתן הגט השני עלול להפוך אותה לממזרתה אם ייפסק שהאם ילדה את בתה בהיותה עדיין נשואה לבן זוגה הראשון.

לדברי הדיין, אמנם בני הזוג חזרו לחיות יחד כבעל ואישה וניהלו חיים משותפים, ולכאורה חלה עליהם החזקה ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", שלפיה גבר החי עם אישה מתכוון במעשה זה לקדש אותה. עם זאת הוכח כי מדובר באדם לא דתי, שאף התאסלם מאוחר יותר וכנראה לא ידע על האפשרות לקדש אישה באמצעות חיים משותפים עמה, ולכן ניתן לקבוע שהחזקה אינה חלה.

הגבר גם העיד כי "ניסינו לחזור לתקופה של כמה חודשים, ולא הסתדרנו", מכאן שלא הייתה לזוג כוונה לחזור למסגרת של נישואין, אלא רק לנסות לחיות במשותף ללא קידושין.

הדיין הוסיף כי אמנם בדרך כלל יש לתת גט לחומרא גם כאשר אין חשש שבחיים המשותפים הייתה כוונת קידושין, אולם במקרה זה, מכיוון שבינתיים נולדה לאישה בת ובשל החשש לממזרות, יש להימנע מכך.

בסיכומו של דבר הורה הדיין כי לצורך השיבה ליהדות על האיש לעבור השבה ליהדות. עם זאת, אין להורות לו לתת גט נוסף לגרושתו בשל החשש לכשרות הילדה. הרבנים אברהם צבי גאופטמן ואהרן דרשביץ הצטרפו לפסק הדין.