מחדל יהודי תימן: "אף עלייה לא שילמה מחיר כזה"
14 אלף יהודים, ושתי אחיות בלבד על 5,000 חולים במלריה: אלפים מיהודי תימן שחששו לחייהם במדינה העוינת, נהרו ל"מחנה גאולה" ומצאו עצמם בלי אוכל, מים או ציוד רפואי. התוצאה: לפחות 700 קורבנות בחודשיים הראשונים, שרובם אלמונים עד היום. מכתביו של הרב יעקב שריבום, מי שהיה מיוזמי מבצע העלאת יהודי תימן עם קום המדינה, חושפים סיפור קשה של מחדל וטיוח, והשתקה שנמשכת עד היום
"בינתיים מתקבלים עשרות מכתבים מכל קצווי תימן, ובכולם מתואר מצב היהודים בצבעים שחורים משחור... וכמה מצער הדבר שידינו כאן קשורות בגלל הדחייה בפתיחת המחנה... התנאי היסודי להצלחת מעשה ההצלה הוא מהירות הפעולה ויעילות בשלבי הביצוע... יבואו אנשים בהמוניהם" (שריבום, 1949).
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אביב שנת 49. עם קום מדינת ישראל מתחילים יהודי תימן לחוש את האדמה בוערת מתחת לרגליהם. מצבם מידרדר והולך. הרב יעקב שריבום, נציג הסוכנות היהודית, נשלח מעט לפני כן לעדן, אז קולוניה בריטית. הרב מקבל מכתבים מיהודי תימן בעברית, בכתב "חצי קולמוס", המתארים מעשי רצח וביזה שמבוצעים בהם.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- אישה דתייה היא יותר מסך כל ביציותיה/ יצחק טסלר
- תקדים: בית הדין הרבני שלח למאסר אב של סרבן גט
- "ואז הבלנית אומרת לי: ממש רזית. כל הכבוד!"
המכתבים מתעדים את הפניות והתחינות שנשלחו לעדן - והרב שריבום שחושש למצבם מתחיל לגלגל מבצע עלייה. המכתבים שקיבל ונחשפים היום, מגלים סוד שנקבר בחולות המדבר, ומהווים הצצה ישירה ובלתי אמצעית למאורעות ההיסטוריים הקשים שקדמו לעליית יהודי תימן לישראל. ועל הדרך, שופכים אור גם על דמותו הייחודית והלא מוכרת של הרב.
הרב הזהיר. איש לא רצה לשמוע
מומחים מגדירים את המכתבים "חומר ראיות מרשיע", המתעד מחדל חמור שהוביל למותם של מאות יהודים בדרך לארץ ישראל. הטרגדיה נשכחה ברצף התלאות שפקדו את בני העדה, אך חשיפת המכתבים, המוצגים למכירה בבית המכירות "קדם" בירושלים, פותחת מחדש את הסיפור שלא סופר.
"הסיפור מאוד פשוט ומאוד קשה", אומרת פרופ' אסתר מאיר-גליצנשטיין מאוניברסיטת בן גוריון. "הוא התריע, והם (הסוכנות היהודית) לא שמעו".
"הבעיה הייתה שהבריטים לא היו מוכנים שמדינת ישראל, כגוף רשמי, תעשה את זה", מסבירה מאיר-גליצנשטיין.
"מי שחשב שזו הולכת להיות טעות חמורה וקשה, היה הרב יעקב שריבום, נציג הסוכנות היהודית בעדן. הוא חשב שהארגון לא יהיה מסוגל לעמוד במשימה מחוסר ניסיון. והוא גם האמין שחסרה להם אמפטיה למצבם הקשה של בני הקהילה. הוא כתב לסוכנות, הזהיר אותם שוב ושוב, אך ללא הועיל".
בסופו של דבר, עזב הרב שריבום את עדן, לאחר שהבין כי לא יוכל להשפיע על מצב העניינים, וכי הסוכנות הופכת להיות גורם ללא סמכות בסיפור הזה. למרבה הצער, הוא גם צדק. "הוא אמר שעשרים-אלף איש הולכים להגיע למחנה תוך חודשיים", מספרת פרופ' מאיר-גליצנשטיין, "ולא הסוכנות ולא הג'וינט האמינו למספר הזה".
700 קורבנות אלמוניים
אחרי שהבין שנוטרל, היו לפי מחקרה ההיסטורי של מאיר-גליצנשטיין, מחברת הספר "יציאת יהודי תימן מבצע כושל ומיתוס מכונן", לא פחות מ-14 אלף איש במחנה הג'וינט. "שריבום כתב מכתבים וביקש מהיהודים לחכות ולא לבוא מיד לעדן, בניסיון למזער את מה שצפה - אך ללא הועיל. הם היו בסכנת חיים מיידית, ונסו על נפשם. המחנה שנפתח (מחנה 'גאולה' בעדן), היה מיועד לקבוצה קטנה בהרבה. שני מטוסים בלבד הוקצו לקו, ללא כוח אדם מתאים וצוותי רפואה. ואז בקיץ, בשיא החום, מגיעים למחנה אלפים".
מאיר-גליצנשטיין מתארת זוועה העוברת על יהודי תימן במחנה, בחודשיים הראשונים לפתיחתו: "אנשים פשוט מתו: מהתייבשות, ממחלות זיהומיות. נפתח במחנה בית קברות מאולתר שבו נקברו כ-700 קורבנות.
"כשהבריטים רואים את המספרים שנוהרים לעדן, הם סוגרים את הגבול. 5,000 איש שממתינים שם חולים במלריה. הסוכנות בארץ לא יודעת בזמן אמת על מה שקורה בשטח, כי הג'וינט לא מדווח. לא מבקש עזרה וסיוע. חוששים שם להודות במחדל.
"המטוסים מהארץ שיכלו להגיע עם ציוד ואנשים לעזרה, מגיעים ריקים והתוצאות קשות. הדיווחים שיש בידינו על מצב העולים שהגיעו ארצה, קשים מאוד. 3,000 תינוקות היו על סף מוות. אנשים המשיכו למות גם פה, עד שהמצב התייצב. אחרי התקופה הזו, המחנה הוגדל ושוקם, אבל זה היה מאוחד מדי".
"ראה בזה משימה לאומית"
הרב שריבום, "המוכיח בשער" שכתב, התריע וכתב שוב, הוא איש מיוחד בפני עצמו. הוא עלה לישראל בשנת 1934, בוגר ישיבת "שפת אמת" של חסידות גור בארץ, ואף לימד בה תקופה קצרה. הוא ואחותו נותרו הניצולים היחידים מהמשפחה כולה, שנותרה בפולין.
ברזומה שלו, הספיק לשמש כרב לעצורי המחתרות באפריקה, ובהמשך כאיש הסוכנות ורב במחנות העצורים בקפריסין. בשנת 1949 הגיע לתימן. מאחר ומיצרי סואץ נסגרו לאניות ישראליות, הדרך היחידה החוצה מתימן הייתה מהאוויר.
פרופ' מאיר-גליצנשטיין מתארת "היכרות מאוד עמוקה" עם דמותו דרך החומר הארכיוני שנותר. "המכתבים שנכתבו בזמן אמת מאפשרים לעמוד על האישיות שלו, ועל הדברים שעשה. הוא היה איש תנועת 'המזרחי', רב ציוני, עם הרבה ניסיון בעלייה". לימים הפך למבקר עיריית ירושלים בתקופת כהונתו של טדי קולק, תפקיד שהגה בעצמו.
מה לדעתך הניע את הרב יעקב שריבום?
"אני חושבת שהוא ראה בזה משימה לאומית, להביא אותם לישראל בריאים ושלמים. התפיסה שלו נובעת מהאחריות הקולקטיבית של רב הדואג לצאן מרעיתו. אין מבחינתו הבדל בין תימני לאשכנזי, כולנו ערבים זה לזה, וזה מה שמנחה אותו.
"הוא היה איש חכם מאוד, ואולי בגלל שהיה רב הייתה תחושת האחריות שלו גדולה מאוד. הוא שלח מכתבים
למה אנחנו לא יודעים על זה?
"היה ברור שהכוונות היו טובות, אך הביצוע כושל", היא אומרת. "מי ידעו אז? בן גוריון, ראשי הג'וינט, ראשי העדה התימנית, ונציגים של הסוכנות שהגיעו ועשו חקירה. אבל אי אפשר להתעלם מהעיתוי. בשנת 49 המדינה רק הוקמה. לא היה טעם לפרסם את מה שקרה. גם ככה 'כנפי נשרים' היה מבצע סודי.
"עיתונאים חשובים כמו ג'ין קומי, שהייתה נשואה לאיש משרד החוץ ששהתה במחנה, שלחה מכתב נזעם. אבל בכתבה שפרסמה על המחנה בעיתון, לא נאמרה מילה אחת על מה שראתה שם. תמונות מהתקופה הראשונית של המחנה, אין בנמצא".
מישהו אמר להם לדעתך לא לפתוח את הפה?
"אני לא חושבת. הייתה צנזורה עצמית של כולם, כי המכתבים של שריבום מוכיחים שהייתה התרעה שלא נשמעה. בלי קשר לסיפור התימני, המכתבים פותחים סאגה ענקית של מאות-אלפים מיהודי המזרח התיכון שפשוט עוזבים מדינות שנמצאות במצב מלחמה עם ישראל".
אפילו אנדרטה לא הסכימו להקים להם
למשפט האחרון מייחסת החוקרת משמעות חשובה: "תמיד כיסו את זה באיצטלא של כמיהה דתית או
משיחית, וברור שגם זה היה שם. הם היו אנשים דתיים. אבל הם עזבו בעיקר כי הם ידעו שאין להם יכולת להישאר, וזה מה שמראים המכתבים שנשלחו לשריבום. את הסבל שאילץ אותם לברוח בכל מחיר".
"מה שקרה ליהודי תימן, קרה ליהודי אתיופיה 30 שנה מאוחר יותר. ואני כל הזמן אומרת שאם היינו יודעים על ההתנהלות הבעייתית הזו, היינו מתנהלים אחרת באתיופיה. במחנה 'גאולה' בתקופה הזו היו שתי אחיות בלבד - על 14 אלף איש בלי שום מחסה, או מזון ומים מספקים.
"היכו את העולים באלות כדי שיעמדו בתור, ולא יתפרצו לחטוף מים ואוכל. כל מה שהיה שם בשלושת החודשים האלה נעלם. יש בידי כיום רשימה של 429 קורבנות מתוך ה-700 שנקברו במחנה. היו עוד מאות שנקברו בגבול, כשהבריטים סגרו אותו בעקבות הנהירה, והשאירו 5,000 איש על הגדרות בחוסר כל, ואין לנו כל תיעוד מספרי מדויק עליהם".
"איכשהו", מוסיפה פרופ' מאיר-גליצנשטיין בצער, "סיפור 'התינוקות החטופים' האפיל על מה שקרה שם. לצערי, יש תפיסה שגוייה שכאילו זה היה 'הכרחי', וזה לא נכון. אף עלייה לא שילמה מחיר כזה אחרי שהוקמה מדינת ישראל".
לדברי פרופ' מאיר-גליצנשטיין, ניסיונותיה לעורר הד ציבורי לסיפור נכשלו. "אף אחד פשוט לא מתעניין בזה. ניסיתי לפעול ולפנות לחברי כנסת, כדי שלפחות תהיה לאנשים האלה אנדרטה בהר הרצל, כפי שיש לקורבנות האתיופים - זה לא קרה.
"אנחנו מדברים על מצב אז שהתקשורת יודעת ומחפה, והפוליטיקאים וראשי המדינה, הנהלת הג'וינט, זוכים כולם לטיוח והסתרה של עשרות שנים. המכתבים ישנם, המחקר שעשיתי על העלייה הזו גם הוא ישנו, רק צריך שיהיה גם מי שיקרא ויכיר בהם".
