קשיי העיכול של מדד האושר
תיאורה של ישראל כמקום איום ונורא לחיות בו אינו אלא מלאכת רמייה מחושבת, ולעתים מתוזמרת, של גורמים פוליטיים, אקדמיים, אידיאולוגיים ותקשורתיים, שמבינים אל נכון כי כשהקלפי ממאנת שוב ושוב להסביר את פניה אליהם, אל השקפותיהם ואל שלוחיהם - גם כזבים ופרכות בוטים הם כלי שכנוע ראויים ומתבקשים
"יש כאן דור שלם שמרגיש שהחיים בישראל הם משימה בלתי אפשרית", קבע כתב מסוים של אחד מערוצי הטלוויזיה המקומיים בקמפיין "הירידה לברלין" המתוזמר כדבעי שהורץ כאן לפני כשנתיים וחצי. למותר לציין, שלא היה דבר וחצי דבר באותה תעמולה אז - לא על "דור שלם שאיבד תקווה", לא על "ממדי הירידה המתגברים", וכמובן לא על "החיים כאן שהפכו לבלתי נסבלים". כך, למשל, הנתונים היבשים על הירידה הצביעו כבר אז, בשלהי 2013, על צמצום ניכר בתופעה שנמשך כמעט עשור. אפילו בשנת המחאה החברתית, 2011, ובשנה שלאחריה יצאו מישראל ולא שבו אליה רק 16.2 אלף ישראלים, כשבמקביל שבו לארץ 9,500 ישראלים. זה היה נתון מהנמוכים ביותר שנרשמו כאן ב-30 השנים האחרונות, ונמוך בהרבה מהממוצע במדינות ה-OECD.
עוד בערוץ הדעות:
נדרשות הוראות פתיחה ביוזמה מדינית
כשראש הממשלה רעב למשאב הטבע שלנו
אלא ש"קמפיין הירידה" אז לא היה יותר מניסיון אחד מני רבים, בעיקר מאז המחאה החברתית, "לחשוף" בפני הציבור הישראלי את הגיהינום החברתי-כלכלי שאליו הידרדר, ולספר לו על הממשלה המתעללת בו, על החינוך המידרדר, על מערכת הבריאות הקורסת, על חוסר התקווה של הצעירים, על הקטל בדרכים, על היעדר ביטחון אישי, על האקדמיה המתייבשת, על יוקר המחיה, על חוסר היכולת של רבים "לגמור את החודש", ובכלל עד כמה דופקים אותו וכמה רע לחיות כאן.
הבעיה הקטנטנה עם המשווקים והמפיצים של טענות השווא וסברות הכרס הללו, מעבר לעובדה שאין כמעט דבר וחצי דבר בינן לבין המציאות, היא שהם נדרשים מעת לעת ליישב את התמונה הקודרת שהם מציירים ברבים עם נתונים שונים לחלוטין שמפרסמים גופי מחקר מקומיים ובינלאומיים בלתי תלויים. וכאן מתגלה לרוב מחזה משעשע למדי, של ניסיונות מביכים, מגושמים ונלעגים להסביר את הנתונים העובדתיים והסטטיסטיים, ולהראות למעשה שהמציאות שבעיני רוחם והמופצת ברבים היא המציאות האמתית ואין בלתה.
תנו למספר לדבר
ההסברים לנתונים אלה ורבים אחרים נעים בין העמדתם בסימן שאלה גדול, ביטול חשיבות המחקר שהעלה אותם, הטלת ספק באמינות העומדים מאחורי אותם המחקרים, ועד האשמה בדבר הטיה קשה לטובת השלטון. מופעי ההסבר המביכים האחרונים התקיימו לפני כשבועיים, אחרי שהתפרסם דו"ח האושר השנתי של האו"ם ל-2015, והפעם ההסברים לממצאים התמקדו בנטייתו של הישראלי לשקר בסקרים ובמודעות הלקויה שלו למצבו האישי, החברתי והכלכלי הרעוע.
בדו"ח האו"ם, שכלל 157 מדינות, דורגה ישראל גבוה ברשימה, במקום ה-11, והקדימה מדינות כמו ארה"ב, צרפת, בריטניה, גרמניה ואיטליה. הדו"ח התפרסם במקביל לפרסום מסמך רחב היקף של הלמ"ס על איכות החיים בישראל משנת 2000 ועד 2014, שהצביע על שיפור ניכר מתחילת המילניום כמעט בכל פרמטר באיכות חייו של האזרח. באותו הזמן התפרסמה גם בדיקה שערך בית ההשקעות פסגות, שהעלה כי הפעולות האחרונות של הממשלה חסכו לכל משפחה בממוצע בישראל כ-2,560 שקל בשנה.
ממצאים אלה מיתווספים לנתונים על "מערכת הבריאות הקורסת", שהוכתרה ב-2013 בדירוג בלומברג כרביעית בעולם ביעילותה, ושבדו"ח ה-OECD היא צוינה כאחת הטובות מבין מדינות הארגון. והם מצטרפים גם לנתונים על המדינה שבה "החיים הם משימה בלתי אפשרית", אך תוחלת החיים היא מהגבוהות בעולם; ולכך שישראל מצויה במקום השלישי בעולם במספר המאמרים המדעיים ביחס לגודל אוכלוסייתה; ולכך שמספר העוסקים בה במחקר באקדמיה ביחס לגודל אוכלוסייתה הוא השני בגודלו בעולם; ולכך שחלקה בתפוקת המדע העולמית גדול כמעט פי עשרה מחלקה היחסי באוכלוסיית העולם.
והם גם נוספים לכך שישראל מצויה במקום השלישי בעולם בהשקעה במחקר באוניברסיטאות ביחס לתמ"ג; ולכך שהיא נעה בשנים האחרונות בין המקום הראשון לשלישי בעולם בהוצאה לאומית למו"פ אזרחי מכלל התמ"ג; ולכך שבשקלול מדדי חידוש, ופיתוח כלכלי וטכנולוגי היא ממוקמת במקום הרביעי בעולם לפי כתב העת האמריקני הנחשב "אטלנטיק"; ולכך שאחוז האבטלה בה הוא מהנמוכים מבין מדינות המערב; ולכך ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה בה הולך ועולה; ואפילו לכך שהיקף הנכסים הפיננסיים לנפש בה הוא מהגבוהים בעולם.
גם אם מצב ישראל טעון שיפורים ותיקונים בלא מעט מישורים, בהתחשב
בשלל אילוציה - הביטחוניים, הדמוגרפיים והאחרים - מאזנה כלל לא רע. תיאורה של ישראל כמקום איום ונורא לחיות בו אינו אלא מלאכת רמייה מחושבת, ולעתים מתוזמרת, של גורמים פוליטיים, אקדמיים, אידיאולוגיים ותקשורתיים, שמבינים אל נכון כי כשהקלפי ממאנת שוב ושוב להסביר את פניה אליהם, אל השקפותיהם ואל שלוחיהם - גם כזבים ופרכות בוטים הם כלי שכנוע ראויים ומתבקשים. היותר הגונים מקרבם אכן נקלעים לדיסוננס קוגניטיבי, שבו הם מתחבטים באמת בין ה"ידע האישי האידיאולוגי" משכבר הימים שלהם לבין הממצאים שמפרסמים גופי המחקר, גם אם לרוב הם שבים במהרה לחיקו החם של ה"ידע האישי".
לפנייה לכתב/ת 
