נחוצה תגובה מעצבת מהות ולא יחצ"נות
יש לקוות כי לא תהיה כאן, כרגיל, הסתפקות בעובדת שיפוטו של היורה וכי תתבצע גם עבודה משמעותית. עשייה מהותית על מנת למזער מקרים דומים בעתיד, על מנת שידע כל לוחם מראש את כללי המערכה העכשוויים ויעוצבו בהתאם האינסטינקטים המבצעים
אין זו הפעם הראשונה שבה מקבלי החלטות ממהרים לפעול, חורצים דין, נכנעים למה שהם מדמיינים כ-'שיח הציבורי', מקומי או בינלאומי, ורק לאחר מכן, מבינים כי טוב היה לקחת נשימה ארוכה, לכנס כמה התייעצויות, לשמוע כמה דעות, ולפעול בשיקול דעת. ולא פעם - הצורך "לספור עד עשר" מתקבל מאוחר מידי ומבלי שיוביל לשינוי אמיתי ומהותי. פעם אחר פעם כשנתפס הממסד ל-"פאניקה מוסרית" - הוא מגיב נחרצות מן הבחינה האסתטית-יחצ"נית, מבלי להעמיק ולהשפיע על הההתנהלות המהותית.
עוד בערוץ הדעות:
נדרשות הוראות פתיחה ביוזמה מדינית
כשראש הממשלה רעב למשאב הטבע שלנו
בשנות התשעים, אל מול "משבר המוטיבציה" והסתייגות מנהיגי דעה רבים בשמאל הישראלי בתחום טוהר הנשק, הזדרז הצבא להטיל על אסא כשר, מי שנודע אז כאחד מהוגי הדעות של תנועת 'יש גבול', לחבר לו קוד אתי. כשר ניסח קוד קוסמופוליטי, ממנו הורחק הערך 'אהבת הארץ', וישראל כלל לא הוגדרה בו כמדינה יהודית. ניסיון להעביר מסר למשפחות המגויסים כי אין הם שולחים את בניהם לצבא כיבוש אלים, ושאין ציפייה שבשירותם הצבאי יופעלו בצו היהדות - זו הרואה בשטחי יהודה ושומרון נחלת אבות.
אך מה על ההתנהגות האמיתית של החיילים בשטחים באותה עת? מה על מסוגלותם אז למתן את האלימות, למזער את החיכוך ולספוג יותר תסכול מבלי שהדבר יוביל למגע מיותר? הקוד האתי היה יותר תהליך אסתטי, לטובת יחסי ציבור, מאשר מהותי. שכן שינוי מהותי של התנהגות חיילים לא מושג באמצעות רשימת ערכים המצויה בכיס החולצה. שינוי מהותי דורש הכשרה ארוכה, העלאת גיל המשרתים באותם מתחמים, העלאת דרג המפקדים המצויים בקרב הכוחות - ובמילים אחרות: השקעות כספיות משמעותיות.
משפטי גבעתי א' ו-ב' שהתנהלו ברקע, אולי היו טובים למנסחי ההודעות בדובר צה"ל, שיכלו לדווח עליהם לעיתונות, אך ספק אם מעבר תסכול ותחושת נבגדות של הלוחמים הובילו לשינויי נורמות התנהגות.
גם כשנחשף סא"ל שלום אייזנר, מי שבגבורה חילץ את גופת פקודו במלחמת לבנון השנייה, מכה פעיל זכויות אדם - מכה אנושה למערכת ההסברה - חזרה הסאגה על עצמה. עוד לפני שהתנהלה חשיבה מעמיקה נקבע גורלו. אייזנר - מי שנשלח ככל הנראה לראשונה בחייו לזירה "פוסט-הרואית", להתעמת עם אוכלוסייה אזרחית, נותר תחת השפלה ציבורית של גינוי מקיר לקיר בתוך ומחוץ לצבא.
אז מה? יידע כל סא"ל כיצד לנהוג בעימותים עם מפרי חוק וסדר? אל מול מצלמות סלולאריות? מניעה מהותית של מקרה זה בעתיד יכולה הייתה להיות מושגת על ידי הכשרה ארוכה וכן, יקרה יותר, של כל הדרגים המשרתים בשטחים. הבנת לוגיקת "הזירה הפתוחה", תרגול ניהול עימותים ומשברים בעין המצלמה, סימולציות, ובעיקר - בררנות בבחירת המפקדים. אם במלחמת לבנון השנייה חסרו לנו "אייזנרים" משום שמי שהיו שם לא הבינו בזמן אמת שזו מלחמה, כך בשטחי איו"ש, לפחות
בעיתות שגרה, נחוצים אלה שאמונים על אמנות ההכלה. אך למה כל זאת כשניתן להסתפק בתגובה מיידית, שמשדרת מסר מנהיגותי בעייתי, והכל - להשבעת רצון (לכאורה) של עיתונאים, אך ללא הטמעת שינוי אמיתי בקרב הלוחמים.
הירי במחבל הנו כשל ערכי ומהותי-צבאי ממדרגה ראשונה. מאות מאמרים משפטיים על פרשת קו שלוש-מאות כבר הבהירו את הנזקים שבו. ולא - אין מאמר זה בא לטעון שאין לשפוט את החייל ובמידת הצורך גם לאלצו לשלם את המחיר על מעשיו. אך יש לבדוק את שנעשה לפני ואחרי ההליך החקירתי והשיפוטי. לפניו - כשלו כבר רבים באינסטינקט חריצת הדין. אחריו? יש לקוות כי לא תהיה כאן, כרגיל, הסתפקות בעובדת שיפוטו של היורה וכי תתבצע גם עבודה משמעותית. עשייה מהותית על מנת למזער מקרים דומים בעתיד, על מנת שידע כל לוחם מראש את כללי המערכה העכשוויים ויעוצבו בהתאם האינסטינקטים המבצעיים. רק כך תהיה כאן תגובה מעצבת מהות ולא רק מעצבת יחצ"נות.
הכותב הוא פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת אריאל
לפנייה לכתב/ת 
