"מסייה שוקולד": מתוק, מריר וקצת חלבי
הבמאי הצרפתי רושדי זם חוזר בסרטו התקופתי "מסייה שוקולד" לעידן בו שחורים מובאים מאפריקה ומוצגים כקוריוז. נקודת המבט של העלילה נוגעת לגיבור שהולך כנגד כל הסטריאוטיפים, מעורר השראה וגם נוסטלגיה קולנועית
בקולנוע, החזרה לעבר היא בדרך כלל סוג של ניסיון להסתכל על ההווה. "מסייה שוקולד" ("Chocolat") מציג את סיפורו של "שוקולה", הליצן השחור הראשון שזכה להצלחה בצרפת בתקופת ה-Belle Époque (סוף המאה ה-19 עד מלחמת העולם הראשונה). הבמאי (והשחקן) רושדי זם, צרפתי ממוצא מרוקאי, נמשך לסיפורו של אדם "אחר" שזכה להצלחה גדולה, אך הצלחה זו מותנית בכך שלא יחרוג מהסטריאוטיפים הגזעניים של החברה הצרפתית.
זהו סרטו הרביעי של זם, וזוהי הפעם השנייה בה חוזר לעסוק בדרך בה החברה הלבנה מגבילה את האדם המוגדר כ"אחר" (אחרי "עומר הרג אותי" מ-2011). התבוננות בעבר אותה מציע זם, מהדהדת סנטימנטים מאוד עכשוויים המאפיינים את דור בני המהגרים, אלו המרגישים שראשם נחבט בתקרת הזכוכית העכורה של החברה הצרפתית.
העלילה מבוססת על סיפור חייו של מי שיתכן ששמו האמיתי היה רפאל פדייה. הוא נולד בקובה למשפחת עבדים (ככל הנראה ב-1868 - גם כאן העובדות אינן חד משמעיות), נמכר לעבודה חקלאית בבילבאו שבספרד, ברח בגיל 14, הגיע לצרפת כמשרתו של ליצן בשם טוני גרייס ולאחר מכן כחלק מצמד בו שיתפו השניים פעולה. הפיכתו לכוכב בצרפת, כפי שמדגיש סרטו של זם, התקיימה במתח מתמיד בין הפופולאריות לה זכה לבין חוסר היכולת של הצרפתים לראות בו אדם שווה להם. מתח זה הוא גם הבסיס למערכת היחסים המשמעותית המוצגת בסרט בין שוקולה והליצן "פוטיט", שהופך להיות הפרטנר הקבוע שלו.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
יש ערך בהצגת סיפורו של שוקולה, אך העובדות של חייו משניות לרצונו של זם להציג סיפור שיש לו רלוונטיות פוליטית להווה. לא מעט עובדות שונו, ולא בטוח שהדבר עובד לטובת הסרט. ככלל זהו סרט נגיש, מהנה ברובו, המציג שיחזור תקופתי ובעיקר שיחזור של עולם התיאטרון, דימוייו וערכיו - בדרך מוקפדת. אך זוהי גם עשייה קולנועית שמרנית למדי, שבהדרגה הולכת ומשתלטת עליה תחושה של נוסחה עלילתית שתכליתה לשרת את המסרים. נדמה כי החיים באמביוולנטיות המערערת קונפליקטים דרמטיים פשוטים, היו יכולים להיות בסיס לסרט מאתגר ומשמעותי יותר גם מהבחינה הפוליטית לה חותר זם.
העלילה מתחילה ב-1896, כאשר פדייה (עומאר סי) הוא אטרקציה משנית בקרקס נודד עלוב למדי בצפון צרפת. הוא מופיע כגרסא גרוטסקית של קניבל אפריקאי כחלק מצמד הכולל קופת שימפנזה. זוהי אטרקציה שאמורה להפחיד ולרגש את הילדים, אך הקריקטורה הגסה אינה שונה מהדרך בה רוב המבוגרים רואים את הגבר השחור. כשפדייה יהפוך ל"שוקולה" (המושג "שוקולד" היה כינוי גנאי גזעני לכהי עור) ויזכה להצלחה, הוא עדיין ייתפס כפרא. אפילו על כרזה של המופע שבו הוא מככב הוא יצויר כדומה יותר לקוף מאשר לאדם.
לקרקס מגיע לאודישן ליצן בשם ז'ורז פוטיט (ג'יימס תיירי - הנכד של צ'ארלי צ'אפלין, הנושא דמיון לא מבוטל לסבו). השטיקים המשומשים של פוטיט לא משכנעים את בעל הקרקס מסייה דלוו (פרדריק פיירו). בלילה, בין הקרונות של אנשי הקרקס, פוטיט פוגש את פדייה, ועולה בראשו הרעיון החדשני להקים צמד שבו שחור ולבן יפעלו יחד.
כאמור, בסיפור חייו האמיתי של פדייה הוא כבר זכה להצלחה כחלק משותפות קודמת עם גרייס, הוא אפילו הצליח כשהופיע לבדו ובהמשך עם ליצנים אחרים מלבד פוטיט. ומנגד, גם פוטיט היה ליצן מאוד מצליח, רחוק מהייאוש של מי שנמצא כפסע מסיום הקריירה שלו – כפי שמוצג בסרט. לצרכיו הרעיוניים של הסרט חשוב להתנות את ההצלחה שלהם בשותפות. זהו אותו שטיק אלגורי ישן של שחור ולבן הקשורים באזיקים (כפי שהיה ב"הנועזים" ב-1958, סרט האסירים הבורחים עם טוני קרטיס וסידני פואטייה) רק שהפעם אין אזיקים פיזיים אלא בסיסי בלעדי להצלחה כפרפורמרים.
תוך זמן קצר פוטיט ושוקולה הופכים לאטרקציה המרכזית בקרקס, ומשם הדרך קצרה להצעה שהם יקבלו ממר אולר (אוליבייה גורמה) המנהל של ה"נובו סירק" - הקרקס היוקרתי ביותר בפריז. ההצלחה הגדולה מביאה לשוקולה רווחה כלכלית, שאינה נפוצה בעידן שבו שחורים עדיין מובאים מאפריקה ומוצגים כקוריוז אקזוטי. משיכתו לנשים, ובעיקר חוסר הכישרון שלו בהימורים, יהיו בעוכריו.
במרכז הסרט נמצאת מערכת היחסים בין השני הליצנים. המופע שלהם בנוי על רוטינה שבה שוקולה הוא ליצן ה"אוגוסטה" (Auguste), "השוטה" – מי שמעורר צחוק בקהל באופן בו הוא מערער את הסמכות. הוא מסכל את מעשיו של פוטיט בטיפשותו ובסוף צריך לעמוד נכון לספוג את הסטירה או הבעיטה בישבנו לצהלות הקהל. זו הדינאמיקה המוצגת בסרט, אך במופע המקורי, כפי שהיסטוריונים של הקרקס מתארים אותו, המופע של השניים כלל לא מעט רגעים שבהם יחסי הכוח התהפכו – ובכך היה טמון חלק לא מבוטל מהאטרקציה.
הדינאמיקה הקומית בסרט מוצגת באופן יותר חד צדדי - כמופע של השפלת השחור בידי הלבן, שבו הצחוק מהדהד את הגזענות של הצופים הלבנים. הרגע שבו שוקולה ימרוד בפוטיט במהלך מופע מעוצב בסרט כרגע מפתיע ומטלטל, אך הדבר בא על חשבון ניסוח דינאמיקה מורכבת יותר – לא רק של המופע, אלא גם סוג ההנאה אותה שאבו הצופים הלבנים מהמופע.
שני השחקנים - תיירי וסי - עושים עבודה יפה גם מבחינה דרמטית וגם בהומור הפיזי והאקרובטי אותו הם נדרשים להפגין בזירה. סי, שהפך לכוכב גדול לאחר ההצלחה הפנומנאלית של "מחוברים לחיים", החל לגשש מחוץ לקולנוע הצרפתי (תפקיד קטן ב"עולם היורה", תפקיד ב"משחק באש" של ברדלי קופר) אך טרם פרץ. "מסייה שוקולד" הוא פלטפורמה אידיאלית להפגנת הנוכחות הפיזית הנמרצת שלו.
"מסייה שוקולד" (צרפת) - במאי: רושדי זם. שחקנים ראשיים: עומר סי, ג'יימס תיירי ופרדריק פיירו. אורך הסרט: 110 דקות.