יהודי מפקיסטן מתחנן: תנו לי לעלות לארץ
היהודים בפקיסטן מסווים את מוצאם מחשש לחייהם, אולם המסורת עוברת בתוך המשפחה. כזה הוא גם צוריאל בן ישראל, מהיהודים הבודדים שנותרו במולדת הטאליבן. הוא ציוני נלהב המדבר עברית - והוא חולם לעלות לארץ, אבל באין מסמכים שיעידו על יהדותו, הוא נתקל בחומה בצורה. בינתיים הוא חוגג את החגים בהיחבא, מסרב להופיע לתפילה במסגד או להשיא את בנותיו, ויודע שהוא חי על זמן שאול: "אני מוכן לקחת את הסיכונים הללו, כיון שאני אוהב את עמי ואת אלוקים"
אני רגילה לחלוף על פני קיר החדשות בפייסבוק שלי במהירות, אולם אחד מהפוסטים של חבריי לכד את תשומת ליבי. היה כתוב בו "שבת שלום, מארץ פקיסטן". שבת שלום ממולדת הטאליבן, ארץ המלחמה. על החתום היה צוריאל בן ישראל, זה שמו העברי (השם הפקיסטני שמור במערכת, כדי להגן על בטחונו האישי).
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הרב הראשי מגיע ל-ynet. יש לכם שאלות לפסח? זה המקום לשאול את הרב
אין כמעט יהודים בפקיסטן. בשנת 2014 דיווחו כלי התקשורת כי במדינה נותרו עוד כשבעה יהודים, אך הם מסתירים את זהותם בשל הפחד מהשכנים ומהשלטון. בן ישראל (57) נשוי ואב לשישה, מגדיר עצמו כציוני נלהב, ומקיים אורח חיים יהודי מלא תוך שהוא מסכן בכך את חייו ואת חיי משפחתו. ילדיו משמשים בתפקידים בכירים במערכת החינוך במדינה, וכולם בוגרי האקדמיה.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- העולים הקימו ארגון: "המדינה לא מתמודדת, נפעיל את תוכניות הקליטה"
- רשות השידור פסלה פרסומת של נשות הכותל: "אל תזכירו 'ברכת כוהנות'"
- כבר מכרתם את החמץ? היכנסו ומכרו בקלות ובמהירות
לאורך השנים הסוו יהודים רבים בפקיסטן את יהדותם מחשש לחייהם, אולם המידע על זהותם הועבר מדור לדור בתוך המשפחה. "אני יודע כי אנו צאצאים ובנים לעם היהודי, אך אין בידיי שום מסמכים רשמיים היכולים להוכיח את ההיסטוריה המשפחתית שלי", הוא מספר ל-ynet.
אלא שבאופן פרדוקסלי, כדי לעלות לארץ הוא נדרש להוכיח כי הוא יהודי: "התחלתי לחשוב מה עלי לעשות כדי להתגייר, אולם כל חבריי מוסלמים. אין כאן בפקיסטן רב, קהילה יהודית או בית הכנסת - ולכן אין באפשרותי לעשות צעדים רשמיים".
פגישות סודיות במתחמים סגורים
אחד התנאים לתהליך הגיור השגרתי, או לחלופין בהכרה ליהדות לצורך חוק השבות - הוא השתייכות לקהילה. כבר
חמש שנים רצוף שבן ישראל לומד עברית, תנ"ך, הלכות כשרות וכל הנדרש, והוא מוכן לעבור גיור על אף שיהדתו עוברת לדבריו במסורת לאורך הדורות. "אני מקיים אורח חיים יהודי, ומקפיד לחגוג עם משפחתי את החגים", הוא מספר, "אולם בכל יום שעובר אני מודע לכך שלא מדובר במשחק ילדים".
"אני מתגורר בחברה שבה עצם הרצון להיקשר לעם היהודי עלול לסכן את נפשי, והעובדה שאני לא מופיע לתפילה במסגד, וכן לא משיא את בנותיי שבגרו - מעוררת חשד בשכניי. אז למה אני עושה את זה? כי ישנו קול פנימי שמדריך אותי אל האמת. פקיסטן היא לא ארץ פשוטה, כאן נרצח הכתב דניאל פרל בשל היותו יהודי. אולם אני מוכן לקחת את הסיכונים הללו, כיון שאני אוהב את עמי ואת אלוקים".
בתמונות ששלח, רואים את בן ישראל ומשפחתו חוגגים את חג החנוכה, את יום העצמאות, וכן מפגשים עם אנשים נוספים הרואים עצמם כצאצאי העם היהודי. הם נפגשים במתחמים סגורים כדי שעין השכנים לא תשיג אותם.
תולה תקוות בגולשים הישראלים
צוריאל בן ישראל מספר כי פנה במאות מכתבים לכל גורם אפשרי בישראל ובתפוצות שיכול לסייע לו אולם, ללא הועיל. רבקה מאייר מארצות הברית, המלווה את סיפורו של בן ישראל ומתרגמת עבורו לאנגלית את כל התכתובות, מיהרה לשלוח לי מידע, פרטים ותמונות של המשפחה.
בלשכת הרב הראשי לישראל אישרו כי קיבלו את הפנייה בשמו והפנו אותה ללשכת הראשון לציון, הרב יצחק יוסף. ממשרד העלייה והקליטה טרם התקבלה תשובה. כך גם בארגון "שבי ישראל" המתמחה בצאצאי יהודים שאין בידם מסמכים רשמיים.
מהסכנות היהודית נמסר כי "על פי נהלי משרד הפנים, כדי לעלות לארץ חייבים להוכיח זכאות לחוק השבות באמצעות מסמכים. נשמח לקבל טלפון של הפונה כדי לנסות ולסייע במידת האפשר, ובתנאי שברשותו המסמכים המתאימים.
אלא שעקב הנסיבות אין לבן ישראל כל תעודות רשמיות המעידות על יהודתו, ונראה כי הפתרון היחידי עבורו לעלות לארץ הוא בהסדר מיוחד, שרק לאחריו יוכל לקיים עם משפחתו את תהליך הגיור המלא הנדרש בישראל.
בהיעדר מענה מהגורמים הרשמיים במדינת ישראל, מקווה בן ישראל כי דווקא הגולשים הישראלים יסייעו לו. הוא ביקש שאפרסם את שמו על אף הסיכון שבדבר: "אני מעדיף לקחת סיכון, מאשר להמשיך ולחכות עוד עשור כדי שמשהו יקרה", כתב. "אני מרגיש עכשיו מותש בליבי ובנשמתי, ולא מפסיק לחשוב איך אני יכול להוכיח את הכנות ואת האהבה שלי לעם היהודי. איך עוד אוכל לפתוח את הלב והנשמה שלי בפניהם".
דינה אברמסון היא עיתונאית ועורכת אתר "המומלצים"
לפנייה לכתב/ת 
