אוצרות בבוידעם: זה לא זבל, זו ההיסטוריה שלכם
ארגז מאובק שנשכח בארון, ובו אוצר של נדוניה עתיקה; תכשיטים שענדו כלות בביחאן, וכלי איפור עם סיפור אישי נוגע ללב. אלה מקצת הפריטים שהוציאו ישראלים מהבוידעם, והביאו לתערוכה מיוחדת המוצגת באשדוד - ומוקדשת כולה לחפצי כלות בעדות השונות: "עבורי זה לא פריט מוזיאוני. זו המשפחה שלי"
אלברטו קריסי עוד זוכר את חדר השינה שהביאו הוריו בדרך-לא-דרך מלוב. את המיטה והארון המרשימים בעלי הפיתוחים, ובעיקר את שידת האיפור המחופה בשיש שחור, שעליה היה מונח "הסט": מערכת טיפוח אישית שכללה מראה מרוקעת, פודרייה, בקבוקון למילוי בושם וקופסה קטנה לאכסון פריטים אישיים. הייתה זו מתנת חתונה שקיבלו ההורים בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, בטריפולי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כל מה שרציתם לדעת על פסח: היכנסו לעמוד המיוחד שלנו
יעל גייזלר מצאה אוצר בתוך תיבה משפחתית עתיקה, ממש כמו בסיפורים: את הנדוניה של סבתה שהגיעה כל הדרך מאיזמיר. "היו לי צמרמורות בכל הגוף", היא מתארת, "כשאת יודעת שזו המורשת של סבתא של סבא שלי. זה לא פריט מוזיאוני, אלא ההיסטוריה המשפחתית שלי".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- זהירות, זה רק נראה כמו חמץ תחת אבטחה כבדה: "ברכת כהנות" בכותל המערבי - ללא כהנות
- הגרסה האישית של הרמטכ״ל והנשיא להגדה. פרויקט מיוחד
היום (א') חול המועד פסח, נפתחה "במוזיאון הפלישתים" באשדוד תערוכת "דרך כלה": אוסף המתעד את
למעלה מ 100 פרטים ייחודיים מכילה התערוכה, והיא אוצרת בחובה אינספור סיפורים מרגשים: אב ובנו ששחזרו את תכשיטי המשפחה, בן ששמר מתנות חתונה מראשית המאה הקודמת, ועד "לדור הצעיר" שהשתמש "באוצר המשפחתי" הנשי לטובת יצירה חדשה, בהשראת האהבה הנושנה.
"אני זוכר את הפריטים האלה מונחים על השידה", קריסי מספר בהתרגשות. "אני לא זוכר את אמא משתמשת בהם, אבל היא בוודאי השתמשה. הפודרייה הייתה מלאה בטלק, עם פיסת צמר גפן למעלה". קריסי מספר שאת הסט קיבלו ההורים במתנה מחבר של אביו. "זה סט אישי שנועד לנשים. באותו הזמן לא היו בקבוקי בושם כמו היום. היו קונים בכלי פשוט בשוק, וממלאים בכל פעם את אותו הבקבוק".
קריסי למעשה "קנה" את הסט מאמו: "היא רצתה למכור אותו כדי שתוכל לסייע בהוצאות החתונה של אחותי הצעירה. אני זוכר שנסענו, אני ואחותי הבכורה, לכל מני מקומות - ובכולם שקלו את הפריטים והעריכו אותם בסכומים מגוחכים. לא הייתה שום התייחסות לערך האומנותי שלהם. אמא רצתה שנמכור וזהו. היה לה חשוב לעזור, ולא היו לה אמצעים. אמרתי לה: אני אקח את זה, ואתן לך כפול מהסכום שרצית, ומאז זה אצלי".
תשעה דורות של צורפים במשפחה אחת
משה דוד הוא דור שמיני למשפחת צורפים (ובתו הדור התשיעי!) שעלתה ארצה מביחאן שבדרום-תימן, קהילה
קטנה ובלתי מוכרת בת 88 נפשות בלבד. המורשת המשפחתית נותרה ברובה המוחלט מאחור. בתערוכה מוצגים תכשיטים ששוחזרו בדייקנות בישראל, לצד שתי טבעות "משם" שהצליחו להגיע ארצה.
"היות והקהילה הייתה תחת חסות בריטית, היה קל יותר לעלות לישראל", הוא מספר, אבל התכשיטים הייחודיים, גאוות המשפחה, נותרו מאחור. " כבר בביאחן אמרו להם שאסור להם לקחת כלום", הוא אומר. "אז חלק מכרו, הרבה נטשו את הרכוש - אבל היו כמה נשים שלא ויתרו, ואחת מהן הייתה השוליה של אבא שלי. אגב, מצב נדיר בתימן שאישה וגבר לא נשואים עובדים יחד, אבל בגלל הפתיחות של הקהילה המקומית היה קל יותר. היא הצליחה להביא חלקים מסוימים מכובע הכלות הייחודי של הקהילה. הוא שונה מאוד מהכובע התימני שמכירים כולם, ה'תשבוק לולו' (סבכת הפנינים)".
לדבריו אחדים מבני הקהילה הצליחו להבריח מעט תכשיטים, שיוצרו על ידי אביו ודודו עוד בתימן. בשנת 1990 התגייסו דוד ואביו לשחזר מהזיכרון את תכשיטי הכלה האבודים של המשפחה. "חלומו של אבי היה שהתכשיטים האלה יעברו במשפחה. הם שוחזרו במקור לחתונת אחי הצעיר, עם כלה אמריקאית, אגב. מאחר ויש לו רק נכדה אחת, חלומו היה לראות את הנכדה עם כל התכשיטים והלבוש. הוא לא זכה לזה לצערי, אבל הנכדה לבשה את זה בחינה שלה".
"העלימו את התרבות שלנו"
דוד מספר כי "מגיל אפס בתימן" עסקו אביו ודודו בצורפות, לצד לימוד תורה ב"חדר", מה שהפך את מלאכת השחזור לקלה יחסית. "התכשיטים שוחזרו אחד לאחד. תחקרתי אנשים מהקהילה כדי לוודא שזה יהיה מדויק, וכולם תיארו את אותו הדבר באותם המונחים. אלה תכשיטים מיוחדים, שאופייניים דווקא לאזור הזה של תימן ולצורפות היהודית".
למה היה חשוב לך להשתתף בתערוכה?
"קודם כל, בשביל הנראוּת. כשהייתי הייתי ילד הייתי משוכנע שאנחנו פרזיטים שהביאו לכאן. אנשים בלי זכויות, שכאילו באו לארץ שאחרים הקימו. אבל אחרי שאתה מתבגר, אתה לומד להכיר בערך המורשת שלך בחלקים הנעימים שלה ובאלה שלא. זו ההיסטוריה שלי. למה היא לא כתובה? למה לא למדתי על זה בבית הספר?
"אנשים רואים את התימנים כמקשה אחת, ולא מבינים שבין הקהילות שחיו בתנאים גיאוגרפיים ותרבותיים שונים יש הבדלים בשפה, בלבוש, ואפילו באוכל. ביתי אמנם תכשיטנית, דבר שגרם לאבי אושר גדול מאוד, - אבל אופן הכנת התכשיטים זו מסורת שנכחדת, ואני בין האחרונים שעוד עובדים 'בדרך הישנה'".
"זו המשפחה שלי"
נחזור לגייזלר, שפרויקט הגמר שלה כסטודנטית ב"שנקר" כלל יצירת שמלת כלה בהשראת הנדוניה של סבתא-רבתא שלה, מהקהילה היהודית העתיקה באיזמיר שבטורקיה.
היא לא הכירה את סבתה, וגם לא את אמה של סבתה, קלייר (1890-1962), אבל פרויקט לימודי הביא אותה
"לראות את הפתק שכתבה הסבתא שלא הכרתי בספרדית, ובו רשומים הפרטים שבחבילה - אי אפשר לתאר את ההתרגשות. ישבתי שם מול האוצר הזה עם צמרמורות בכל הגוף".
שלושה חודשים של עבודה אינטנסיבית הנפיקו את הגרסה המודרנית לאוצר הנדוניה של נשות המשפחה - שמלת כלה. "הגזרה של הכותנות, רקמת ז'ורז' שהופיעה הרבה על מצעים, הצבעוניות של השמלה, הטכניקות, החרוזים והתחרוֹת פשוט יצרו פרשנות מחודשת למראה ההוא. מבחינתי", היא מוסיפה, "זה לא פריט מוזיאוני, על אף שבתערוכה השמלה מוצגת יחד עם הפריטים ההיסטוריים שהיוו לה השראה. זו המשפחה שלי".
האם אספה נדוניה ביד אוהבת. הבת סירבה לקבל
יעל ויזל אוצרת התערוכה, מסבירה שחיפשה בדיוק את זה. "זה כמו חגיגה משפחתית אחת גדולה", היא אומרת. "התערוכה היא פשוט סיפור משפחתי. גם הפלישתים היו בעצם מהגרים שהגיעו מהאזור האיגאי, אל מקום חדש שבו הכנענים לא ממש הסתדרו עם המנטליות שלהם. גם היום אשדוד היא קיבוץ גלויות אמיתי. בתערוכה יש פריטים מכ-30 קהילות שונות, רובם מתושבי העיר שאפשרו לנו להציג את האוצרות המשפחתיים שלהם לקהל הרחב".
"'דרך כלה' נוצרה מבחינתי במטרה להאיר את האישה. אפילו היום כשמתחתנים כל הטקסים הם פטריארכליים. מי חותם על כתובה? מי העדים? נשים נתפסו כסחורה העוברת מבית האב לבית החתן. דרך הפריטים האישיים, הסיפורים והתמונות ביקשתי להאיר את זווית הכלה הצעירה, שמרגע קבלת המחזור החודשי כבר הייתה מיועדת לחתונה, לרוב עם חתן מבוגר ממנה. הפריטים שקיבלה, התמונות, הסיפורים האישיים - זו הדרך להעביר הלאה את החוויה על כל מורכבותה".
בדרך לתערוכה אצרה ויזל סיפורים מרגשים לרוב: "מישהו סיפר לי שבמשפחה שלו הייתה כלה בת 14 שהתחתנה עם איש מבוגר. הוא שלח אותה לשוק לקנות אוכל, והיא חזרה אחרי כמה שעות עם שקיות מלאות ממתקים. היא הייתה רק ילדה, וזה מה שהיה נחשב לאוכל בשבילה". או נדוניה שנאספה ביד אוהבת לבת הבכורה, הכוללת מצעים וכלי פורצלן המוצגים בתערוכה. "כשהבת הגיע לפרקה, היא העיפה בהם מבט, ואמרה לאמה: זה לא מתאים. שום דבר מהנדונייה הגדולה שלך לא שווה".
- תערוכת "דרך כלה – מתנות נדוניה, אירוסין וחתונה" מוצגת ב"מוזאון הפלישתים" באשדוד. כניסה חופשית בחג.
