מי מפסיד ומי מרוויח מההתחדשות העירונית?

דו"ח מבקר המדינה (בפרק הבוחן את משרד השיכון) חשף את התמונה המדאיגה העומדת מאחורי המלים המכובסות של "התחדשות עירונית". לכאורה רעיון יפה: הורסים בניינים ישנים ובונים במקומם בניינים חדשים המגדילים את הצע הדירות בישראל ונותנים מענה למצב הקשה בו נמצאים תושבי השיכונים והבתים המטים ליפול.

עוד בערוץ הדעות:

ביטול חזקת הגיל הרך: מה באמת צריכים הילדים?

לקח ישראלי נדרש ממהפכת 1953 באיראן

המשטרה צריכה להכיר בגזענות

איום החרם האקדמי - לא נעים, אבל יש מה לעשות

חוקי העמותות: האם הם באמת נחוצים?

אלא שמתברר שאותם תושבים שנדפקו בשנות החמישים והשישים, כאשר מדינת ישראל שיכנה אותם בבניינים מכוערים, צפופים ושאינם עומדים בתקני בטיחות מינימליים, הולכים להיפגע שוב גם כיום. דוגמה אחת מספרת את כל הסיפור: בימים אלו עיריית ירושלים מקדמת בשיא המרץ תכנית להריסת 100 יחידות דיור בבנייני רכבת ישנים, אשר במקומם ייבנו 428 יחידות דירות ומרכז מסחרי גדול. ארבעה גורדי שחקים ייבנו ברחוב הנורית, רחוב חד סטרי, בלב אחד מהרחובות הצפופים בירושלים וכמעט ללא הקצאה של שטחים פתוחים. זהו הפרויקט הצפוף ביותר, 71 יחידות דיור לדונם , שהולך להיות מואשר במדינת ישראל.

.

הפתרון האולטימטיבי היה להקצות שטח נוסף לתוכנית על מנת להוריד את הצפיפות, אולם הרשויות מתנגדות ליוזמה זו. מאחורי דלתות סגורות מוכנים אותם גורמים לומר כי אכן, "בשכונות מצוקה אין ברירה, אלא לאשר פרויקטים צפופים ועמוסים כאלו".

זהו סיפור נקודתי שמצביע על הכיוון אליו מדינת ישראל הולכת. מתברר שאין כללים מוגדרים לפינוי בינוי וכל עירייה יכולה לקבועה לעצמה כיצד לבנות ובאיזו רמת צפיפות. המבקר הצביע ובצדק על כך שרק כעשרה אחוז מתוך התוכניות שאושרו, הוצאו לפועל. ללא תכלול וראיה לאומית, הנושא נופל בין הכסאות, כך שבפועל המשמעות האמיתית של הפרויקטים להתחדשות עירונית - אלו שכבר יוצאים לפועל - היא הוספת מגדלי ענק בשכונות עניות. ומי גוזר את הקופון? היזמים, כרישי הנדל"ן ומדינת ישראל שממשיכה למכור את הקרקעות לכל המרבה במחיר במקום לתת אותם לבעליהם האמיתיים: הציבור.

במסווה של בנינים גבוהים וחדישים, המדינה מתנערת מאחריותה ההיסטורית. בנייה כה צפופה בשכונות הכי מוחלשות של מדינת ישראל היא מעשה חסר אחריות שאינו מביט קדימה אלא נותן פתרון נקודתי לטווח הקצר בלבד. במקום לתקן את הנזקים שנעשו בשנות החמישים, המדינה בונה את הסלאמס החדשים של שנות האלפיים. בלהט פרויקט הדיור הלאומי אנו משחזרים את הטעויות ההיסטוריות עליהם אנו מבכים היום. וכרגיל, העניים והמוחלשים הם אלו שמשלמים את המחיר.

ד"ר נתנאל פישר הוא חוקר באוניברסיטה הפתוחה ויו"ר מינהל קהילתי גנים בירושלים