הרפורמים כבר לא במדבר הישראלי

לא נפסיק לספור

מניין בני ישראל שלפנינו אינו המניין הראשון. בספר שמות, בעיצומם של ימי הכנת המשכן, מתואר מפקד אחד, וכאן, בראשית השנה השנייה לנדודים שבים וסופרים. חיוך עולה על השפתיים כשמגלים שמניין הגברים, בשתי הספירות, נותר כשהיה.

(צילום: Y.R)

בשמות (ל"ח, כ"ו): "לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים", ובדברים (א', מ"ו) "שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים".

כמו ילדים קטנים ונרגשים הסופרים שוב ושוב את המטבעות בקופת החיסכון. אישה ואיש לא נפטרו, טרם נולדו תינוקות חדשים - ובכל זאת אנחנו שבים ומונים.

גם אנחנו, בתנועה הרפורמית בישראל, נהנים לספור את עצמנו; קטנים בהרבה ממניין יוצאי מצרים, אך גדלים בכל ספירה (בלי עין הרע). סופרים: 1,200 נציגי קהילות בוועידה, כחמישים קהילות ברחבי הארץ, עשרות גני ילדים, כמעט מאה בוגרים של התוכנית הישראלית לרבנות... סופרים וסופרים.

האם התשוקה לספור ולגלות שלא נעלמו חברים, ואולי אפילו נוספו, היא תשוקתם של מי שתופסים את עצמם כקטנים? האם עם ישראל, האם התנועה הרפורמית, יצליחו יום אחד רק ליהנות ממה שקיים, בלי לשאול "כמה" ו"עד מתי"?

הכי אחי?

באופן לא מפתיע, כשאלוהים המקראי מבקש לספור את כל בני ישראל, הוא מבקש לספור את הבנים (שמות א', ב'): "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם". כמה מכאיב המעבר הטבעי בין "כל עדת בני ישראל", ל"כל זכר".

שתי מהפכות גדולות הפכה התנועה הרפורמית בתרבות היהודית: האחת – העמדת המוסר בראש סולם השיקולים ואפילו מעל למסורת. והשנייה – מחויבות מוחלטת לעקרון "חביב אדם שנברא בצלם". יחס שווה ודאגה עמוקה לכל בני האדם. המאבק לזכויות אדם הוא המצווה החשובה ביותר בתנועתנו.

"ברוכה את השכינה מקור חיינו..."

כל מה שקשור לזיהוי בין "בני אדם" ל"זכרים" מבוטל או מתוקן בתנועה הרפורמית; כולן נספרות למניין וכולן יכולות לכהן כמנהיגות ורבות. לא רק בני האדם, גם אלוהים שאין לה גוף ודמות הגוף, שמחה לשאת דימויים נשיים וגבריים כאחד.

"אל תבכי, את יודעת, שגד ילד רע" (לאה גולדברג, "הילד הרע")

"במדבר" היא לכאורה פרשה משעממת, שכן ברובה היא רשימת שמות. אלא שמי שהתנסה בנבירה בספרי טלפון (בימים שעוד היו כאלה), יודע שאם יודעים מה לחפש, זו יכולה להיות חוויה מרתקת. שני שמות בפרשה שלנו צובטים בלב: "פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן" משבט אשר, ו"אֲחִירַע" בן שבט נפתלי.

אני חושבת על שני המבוגרים האלה שגורלם נחתם בהיוולדם. מי אתם פגעיאל ואחירע, ומה עשתה משפחתכם שכך עלה בגורלכם? לצד הילדים ה"רעים" מוזכרים בפרשה גם הלוויים, אותו שבט פריווילגי, בני משפחת המלוכה המדברית, הזוכים למעמד מועדף. התרבות המקראית מאדירה את האמונה שאנשים נולדים לתוך גורלם.

התנועה הרפורמית ממשיכה את המהפכה החז"לית, שביטלה למעשה את מעמד הכהונה. חז"ל בקשו להחליף את הפירמידה החברתית בעם היהודי, ולהציב בראשה את החכם, גם אם הגיע מדלת העם וממשפחה שאינה מיוחסת. בתנועה הרפורמית ברכת כהנים נאמרת על ידי הקהילה כולה, בוטלה הממזרות ולהט"בים מתקבלים בשמחה גדולה. כולם מותרים לבוא בקהל, ולבקש לעצמם מקום בשכבת ההנהגה.

לא אשלה את עצמי: בכל חברה יש היררכיה, גם אם סמויה. לכל קהילה יש נקודות עיוורון של אפליה והזנחה, ולתנועה הרפורמית יש עבודה רבה גם בשדה השוויון.

לפעמים צריך להתיילד

בפתיחת המפקד במדבר נמצא תיאור מפתיע "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". לא, זאת לא ה"התיילדות" של העברית בת ימינו. לא מדובר במבוגרים שמתנהגים כילדים. הדרשנים מסבירים שהמפקד היה גם דרך להפגין ביטחון בזוגיות העברית. הגברים הראו ביטחון באבהותם, והילדים יוחסו על כן לאבותיהם. 

גם לתנועה הרפורמית יש תנועת "התיילדות לאבות" משלה. בוויכוח בשאלה "מיהו יהודי" מכירה התנועה שלנו גם בבנים לאבות יהודים כיהודים, ובלבד שגדלו באווירה וקהילה יהודית. היא מחתנת אותם עם יהודים, ולא דורשת מאנשים אלה לעבור גיור.

האם נישאר יהודים?

השבט היהודי המדברי לומד לסגור את עצמו מבפנים ומבחוץ. המסע היהודי ארוך השנים מלמד שהסגירה שומרת. התנועה הרפורמית מבקשת להקטין ואולי אפילו לבטל, את החומות - אלו שבין יהודים ליהודים, אלו שבין נשים לגברים, וגם אלו שבין יהודים לשאינם יהודים. לא אחת אנחנו נשאלים וגם שואלים את עצמנו, האם הליברליות שלנו איננה מנגנון השמדה עצמי, שהרי איזו משמעות יש לקהילה אם כה קל להיכנס אליה ולצאת ממנה?

הישרדות איננה מטרה

רפורמים רבים יטענו בלהט שאנו אלה ששומרים על העם היהודי, בכך שאנו מאפשרים ליהודים מתלבטים ולילדיהם להמשיך ולהשתייך לקהילה. אני לא רוצה להצטרף לוויכוח, שכן הישרדות העם היהודי איננה מטרידה אותי. המטרה היחידה שאני יכולה לקבל ולהעריך היא "ואהבת לרעך כמוך". הדתות כולן הן, להבנתי, אמצעים למטרה זו. אם באחד הימים לא נזדקק יותר לדת היהודית כדי לבטא את אחריותנו המוסרית – היא תהיה מיותרת.

המטרה שלי אינה להישאר יהודייה, אלא להיות אישה מוסרית, ונדמה לי שזה יותר קשה ובוודאי שיותר ראוי.

הארץ המובטחת מפחידה אותי

הכניסה לארץ ישראל לא היטיבה עם בני ישראל: "וישמן ישורון ויבעט", זה מה שקרה לנו אז, זה

כנראה מה שקורה תמיד לקבוצות שלטון. התנועה הרפורמית בישראל עדיין לא באזורי השלטון, אך אם תתמיד בהצלחתה זה יכול להיות האתגר שלה.

משני דברים עלינו להישמר היטב: לעולם לא להיכנס כתנועה לפוליטיקה, ולעולם-לעולם לא לנהל כספי ציבור. הכוח המוסרי של התנועה בארץ והאהדה הגוברת כלפיה, קשורים גם לניקיון הכפיים. האורתודוכסיה הישראלית לכל גווניה, הורסת את עצמה מתוך התערובת המשחיתה של דת ומדינה. אסור לנו להתקרב לשררה ולכסף הציבורי.

שבת שלום!

לכל הטורים של רוחמה וייס