שתף קטע נבחר
 

אחיי הדתיים, היהדות היא גם שלנו

אני חיה בתוך תרבות שצומחת, מתפתחת ומשתנה מתוך מחלוקת כבר אלפי שנים. החשיבה הביקורתית והחתירה לשינוי הן אבני הדרך של היהדות. לא מן החנופה נבנתה התרבות שלנו, אלא מן הביקורת. אז ממה חוששים כל כך חבריי הדתיים, שמנסים להשתיק אותי?

"סליחה, אבל יש משהו בתורה שאת כן מתחברת אליו?"

"יצא לי כמה פעמים לקרוא את המאמרים שלך ותמיד, אבל תמיד, את מזועזעת מפרשת השבוע. אז נשאלת השאלה, מדוע לפשפש במה שאת לא מאמינה? צאי לדרך חדשה, ותכתבי לעצמך פרשות משלך (ועל הדרך תצאי ממדור היהדות. זה פשוט הזוי!)" כך כתב לי בשבוע שעבר, בבית המדרש של הטוקבקים, אבי (טוקבק 62), ובשורות הבאות אני אנסה להשיב לו.

 

 

אבי יקר, למרבה השמחה והכאב, אני קשורה עמוקות לכל הכתוב בתורה. מבחינות מסוימות קל היה לי יותר להתנתק; לצאת, כדבריך, לדרך חדשה - ולכתוב לי "פרשות משלי". אלא שדרך זו חסומה בפני. אני נולדתי יהודייה, חונכתי כיהודייה ובזכותה הייתי למי שאני. התרבות היהודית לימדה אותי לחשוב באופן חתרני וביקורתי, היא לימדה אותי לאהוב מילים ולהתייחס אליהן בכבוד, והיא לימדה אותי אחריות קהילתית מהי. התרבות היהודית היא הבית שלי, ואין לי שום רצון, וכנראה גם יכולת, ללכת.

 

התרבות היהודית לא זקוקה לשומרי ראש

אני חיה בתוך תרבות שצומחת, מתפתחת ומשתנה מתוך מחלוקת כבר אלפי שנים. החשיבה הביקורתית, והחתירה לשינוי ושיפור הן אבני הדרך של התרבות היהודית, ואלו הן התכונות שינקתי מאמותיי ואבותיי הרוחניים. לא מן החנופה נבנתה התרבות שלנו, אלא מן הביקורת.

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

התרבות היהודית חזקה. היא בוודאי חזקה ממני. כל נסיון לגונן עליה מבטא חוסר כבוד כלפיה. אני אוהבת אותה ומאמינה בכוחה, ואת אשר אוהב – אוכיח, אבקר ואנסה לתקן.

 

ולמה אני כותבת ב-ynet יהדות?

כנראה מכיוון שהאנשים האחראים על מדור זה, מאמינים גם הם בתרבות המחלוקת, ואף חושבים שדעותיי הן חלק מתרבות זו. כל עוד אוכל, וכל עוד תינתן לי האפשרות – אני אקפיד לקחת חלק. הייתי יכולה לחפש לעצמי מסגרת שבה קוראים וכותבים רק "אנשים כמוני", אבל אני מאמינה בדיאלוג. אני רוצה לדבר גם איתך, אבי, וגם עם אנשים אחרים שלא חושבים כמוני. לכן אני מודה לך על התגובה. לכן אני משיבה.

 

השאלה, אם כן, חוזרת אליך

מדוע אתה רוצה שאני אלך? מי ביקש ממך לגונן על התורה? מתי נחתם ההסכם הזה בינך לבינה, ואיזה אסון לדעתך יקרה אם תוותר על תפקיד "שומר הסף" של היהדות?

 

ולא, אני לא תמיד מזועזעת מפרשת השבוע

ממש לא. אלא שנדמה לי שגם כשאני מתלהבת ממה שכתוב בה, אוזניך שומעות זעזוע. זאת כיוון שהתלהבויותיי שונות מאלו של הממסד הרבני. הרעיונות היהודיים שמרגשים אותי, נשמעים לחלק מיהודי זמננו לא ראויים. לכן, גם כשאני מברכת, אתה עשוי לראות בכך קללה.

 

מצווה שאין למעלה ממנה

כך למשל, בפרשת השבוע, "קדושים", נמצאת להבנתי מצוות-המצוות, מצווה שאין רוחנית ממנה, ואין ארצית ומחייבת ממנה (ויקרא י"ט, י"ח): "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". זה בעיניי יסוד היסודות ועמוד החוכמות. ניסוח מדויק של מצוות החמלה: א. כל בני האדם שווים, וכולם בדיוק כמוני. לכן אני יכולה וחייבת לאהוב כל אדם. ב. האדם נברא בצלם אלוהים, ומשום כך אהבת אלוהים ואהבת אדם חד-היא, ולא יכולה להיות סתירה בין השתיים.

 

היו רבים כאן לפניי

לא המצאתי דבר, ויש לי מורים רוחניים: הנביאים שלא הרכינו ראש בפני הממסד הכהני והמלוכני; הלל הזקן

אוהב האדם; רבן יוחנן בן זכאי שוויתר על ירושלים ובחר ביבנה הקטנה והשולית; ילתא החכמה, הנועזת והביקורתית, ורבים נוספים. אם מי ממוריי היה כותב טור שבועי ב-ynet יהדות, הוא היה זוכה בוודאי לביקורת ולשאלות קשות וכואבות אף מאלו שאתה מפנה אלי.

 

תאר לך טור פרי עטו של ישעיהו הנביא, בו היה חלילה כותב בשם אלוהים דברים נגד זובחי הזבחים במקדש: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי", או תוקף בשם אלוהים את נאמני בית המקדש: "כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי".

 

אני יכולה לדמיין סטיקרים בהם כתוב "רבן יוחנן בן זכאי יחלק את ירושלים", ולמרבה הבושה אני יכולה לדמיין כרזות של מו"ר זה, כשהוא מולבש במדי אס-אס. ואף על פי כן, מוריי יהודים ואני יהודייה, לא פחות ולא יותר מכל אחד אחר.

 

בן עזאי כ"יפה נפש"

המצווה "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'", המפארת את פרשת השבוע, מככבת במחלוקת בין גדולי חכמי המשנה (ספרא קדושים ב): "'ואהבת לרעך כמוך', רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה".

 

"ילדי הגן, שביניהם ילדי מהגרי עבודה ופליטי חרב ממגוון ארצות, נופפו בדגלי ישראל ושרו "יעשה שלום". לכמה דקות החיים בארץ נראו יהודיים ונכונים כל כך" (צילום: רוחמה וייס) (צילום: רוחמה וייס)
"ילדי הגן, שביניהם ילדי מהגרי עבודה ופליטי חרב ממגוון ארצות, נופפו בדגלי ישראל ושרו "יעשה שלום". לכמה דקות החיים בארץ נראו יהודיים ונכונים כל כך"(צילום: רוחמה וייס)

 

שניים מגדולי מורינו חלוקים בשאלה האם "ואהבת לרעך כמוך", המתמקד באהבת הרֵע היהודי, הוא עיקרון היסוד של התורה - או שעלינו להעדיף את שוויון כל בני האדם שנבראו בצלם אלוהים: "ספר תולדות האדם". היום אולי היו מגנים את עמדתו של בן עזאי, ומלגלגים עליו שהוא "יפה נפש". אבל הוא באמת יפה נפש, והוא לא ראה בכך תכונה מגונה.

 

הלל היה נזרק ממכון הגיור

תרגום נועז למצוות "ואהבת לרעך כמוך" מציע הלל, במפגשו המפורסם עם גוי שביקש להתגייר (בבלי שבת

דף לא, א. מתורגם מארמית): "שוב מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גיירו. אמר לו: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך - זו היא כל התורה כולה, והשאר - פירושה הוא, צא ולמד".

 

הנה, אבי יקר, גם זו מסורת שאני מחויבת כלפיה. הלל, מורה המורים שלי, מרבה לגייר גרים. בלשון עדינה נאמר שהלל לא הקפיד עם הגרים. בקנה מידה של הרבנות בת זמננו, הסיפור בלתי נתפס: גר חצוף מגיע אל הלל ושמאי, ומבקש לגייר אותו כשהוא עומד על רגל אחת! איזו זילות של היהדות. אלא שהלל אוהב הגרים נענה לאתגר. הלל לא מבקש ברית מילה, או קבלת עול מצוות. הוא מבין שהגר רוצה לדעת מהו עיקר העיקרים של היהדות, והוא שמח לקבוע שאכן יש בתורה עיקר וטפל.

 

הלל לא מצטט פסוק מהתורה. הוא משיב לגר בחוק אותו העלה מדעתו: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך", קביעה שהיא צמצום של מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

 

הלל טוב לב וחומל, אך לא תמים, ודבריו מעידים על יאוש מסוים מהציפייה שאדם יאהב את חברו כמותו. הלל מבקש להסתפק בכך שלא נגרום סבל לזולת. עצובה ומפוכחת הרגל האחת שעליה מעמיד הלל את התורה. ואם זה העיקר, וכל השאר אמור להיות פירושו, הרי שלא תיתכן מצווה העומדת בסתירה לאחווה האנושית.

 

אוהב שלום ורודף שלום

כתיבת שורות אלו נקטעה בצפירת הדומייה של יום הזיכרון, ואני חברתי לטקס שקיימו ילדי הגנים

הרפורמיים במקום עבודתי. מחשבה אחת בלבד חלפה במוחי בזמן הצפירה: לא עוד. חייבים לעשות הכל כדי לסיים את המלחמות. זו לא רק חובה מוסרית, זו גם חובה דתית: "וכתתו חרבותם לאיתים", "בקש שלום ורודפהו". שלום היום. שלום היום. שלומהיום.

 

הצער הפשוט של יום הזיכרון נמהל בכאב על כך שמנהיגינו לא עושים די כדי להשכין שלום בין בני ישמעאל לבני ישראל. מחשבותיי המסוכסכות זכו לכמה רגעים של שקט, כאשר הרב נעמה קלמן קראה בקולה היפה והמרגיע את מילותיו העתיקות והארמיות של הקדיש: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ועל כל בני האדם, ואמרו אמן".

 

במילים מנחמות ומכילות אלו, השוזרות מסורת ושינוי, נחתם הקדיש שלנו, וילדי הגן, שביניהם ילדי מהגרי עבודה ופליטי חרב ממגוון ארצות, נופפו בדגלי ישראל ושרו "יעשה שלום". לכמה דקות החיים בארץ נראו יהודיים ונכונים כל כך.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים: למה העברתי ביקורת על הלכות נידה?

בדיוק בשם העיקרון של הלל. המנהיגים דתיים שחוקקו את הלכות נידה, ואלה המתמידים לשמור על חומרותיו, פוגעים בחוק היסוד שקבע הלל: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך", בעודם מסבים סבל רב לנשים ולזוגות נשואים.

 

לצד תגובות מגוונות שקיבלתי בבית המדרש, הגיעו לפתחי (בפרטי, כמובן) סיפורים קורעי לב של נשים המעידות על סבלן: סבל פיזי ונפשי; בדיקות מביכות ואף כואבות, כדורים הורמונליים שלא נועדו רק לדחות את הביוץ - אלא גם לדחות את המחזור ואת חובת הבדיקות והאיסורים, ותרופות נגד דיכאון הבאות לתקן את שעיוותו הכדורים ההורמונליים.

 

אם בשבוע שעבר חשבתי שאני יודעת משהו על הסבל שמסיבות הלכות הנידה החז"ליות, במהלך השבוע גיליתי שלא ידעתי דבר.

 

אבי יקר, אני כאן, אני יהודייה ואין לי תוכניות ללכת. אז אולי נעשה חברותא?

 

שבת שלום!

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גיל יוחנן
רוחמה וייס
צילום: גיל יוחנן
מומלצים