עזבו את נשות הכותל, חפשו את המכנה המשותף
"נשות הכותל" הן לא הבעיה, הן רק הסימפטום. הן יוצרות פרובוקציה במקום לחפש פיתרון בדרכי נועם, והחרדים שהפגינו נגדן נוהגים בכוחנות ויוצרים שיח של שנאה. אבל מנגד, קם דור שמחפש שותפות ואחווה. השלום ינצח. זה בדרך וזה כאן
איכה הייתה קריית השלום והאהבה למקור למריבה ושיסוי אח באחיו ואחות באחותה? איכה הפכה "העיר שעושה את כולם חברים" לעיר שעושה אותם אויבים ושונאים?
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
קו פרשת מים חדש הולך ונמתח בחברה הישראלית. עם ישראל, הבונה את מדינתו ב-65 השנים האחרונות (זה לא כל כך הרבה כמו שזה נשמע), מורכב מעדות ומזרמים, המחזיקים באמונות משלהם ובמנהגים שונים: חרדים, מסורתיים, רפורמים, קונסרבטיבים, חילונים. יש המשתייכים לעדות ספרד ויש אשכנזים, יש רוסים, אתיופים, מזרח-אירופאים, תימנים והיד עוד נטויה. מה עושים עם כל הקולאז' הזה?
יש מי שבוחר בדרך של כיפופי ידיים, ניסיון להשליט את עמדתו באלימות ובכוח. ויש מי שבוחר בדרך של אהבה, השואף למצוא מכנה משותף ולהגיע לפשרה והסדר. יש מי שרוצה לראות תוצאות עכשיו, ואינו מסוגל להכיל את העובדה כי יש אנשים שונים ממנו בעם שלו. ויש מי שדבק בדרכו, מאמין בה בלהט, אבל יודע שחילוקי דעות לא מנצחים בהפגנות ובפרובוקציות.
נשות הכותל הן רק הסימפטום
משני צדיו של הקו המפריד, ניתן למצוא את כל הדרכים. יש חרדים המחפשים פשרה ודרך להשתלב, ויש חרדים הנוהגים בכוחנות.
יש ציונים דתיים המחפשים להידבר ולהתמסר לתהליך הארוך והמייגע של הדבקת חלקי העם המתכנס, ויש מפגינים המבקשים להשליט את דעתם בכוח. גם במחנה החילוני, המסורתי והרפורמי – אפשר למצוא מחוללי פרובוקציות שינסו לקדם את עמדתם מהומות ובקול גדול. אך יש גם מתונים, המאמינים כי ניתן לפתור מחלוקות בדרכי נועם.
"'נשות הכותל" אינן הבעיה, הן רק הסימפטום. מי שמחרים את החרדים מלהשתתף בקואליציה רק בגלל שהם חרדים, נוהג מנהג של כוחנות. אלפי החרדים והציונים הדתיים, שהפגינו בכותל, נהגו גם הם כבריונים, כמו "נשות הכותל" היוצרות פרובוקציה, במקום לחפש פיתרון בדרכי שלום. גם מי ששולח אליהן את השוטרים, פעם אחר פעם, נוהג באגרסיביות. זה טבע העניין - כוחנות גוררת כוחנות, ומייצרת שיח של שנאה.
דור חדש דורש שלום
אבל יש כאן דור חדש. דור שמחפש אהבה ושותפות. דור חדש של חרדים שמבינים שעליהם לעבוד, לשרת בצבא ולהשתלב בחברה. עוד לא שומעים אותם, הם עוד נמצאים תחת מכבש ההנהגה הישנה, אבל הם שם, והם מבשרים שינוי. גם הציונים הדתיים, ש"חצו את הקווים" והתערבבו במפלגות ה"חילוניות" ואפילו רב חרדי שהצטרף למפלגה חילונית. הם כולם ביטוי לרוח החדשה, רוח של שיתוף פעולה וחיפוש אחר מכנה משותף.
השבת קראנו את פרשת "במדבר", העוסקת במסע השבטים במדבר. בני ישראל הלכו וחנו כשהם מסודרים ומאורגנים שבטים שבטים. התורה אינה מצווה עליהם להתערבב. היא משמרת את הייחוד והשוני של כל אחד מהם, אך מחברת אותם למרקם אחד, בעל מגוון מרהיב של צבעים. כמו החושן הנמצא על חזהו של הכהן הגדול ועליו 12 אבנים טובות. הן אמנם שונות האחת מהשנייה, אך כולם משובצות על אותו לוח זהב. זהו סודו של העם היהודי: "יחד שבטי ישראל" אינו פוסל את השוני או אפילו את המחלוקת העמוקה בין חלקי העם.
שמירה קפדנית על ה"ביחד"
הוויכוח יימשך. אני לכשעצמי לא מתכוון לזוז מדבקותי בהלכה, ולו מילימטר. אני מבין שלא שותפים לעמדותיי,
אבל ברור לי שאני רוצה להיות עם כל האחים שלי על אותה סירה. ללמוד וללמד, לשכנע ולהשתכנע, כי מעבר לדבקותי בהלכה ובאמונה, יש עניינים של דרך-ארץ, של בניין המדינה, של מידות, של רוחניות, של מסירות ונאמנות, שכל אחד מאיתנו יכול וחייב להוסיף לארגז הכלים הרוחני שלו. להיות ציוני, ולהיות ציוני-דתי, פרושו לדבוק בערכיך, תוך שמירה קפדנית על ה"ביחד" הלאומי שלנו.
לא אשכח כיצד מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל עיכב במשך שעות תמימות, אל תוך הלילה, יציאה של תלמידי הישיבה למסע התנחלות (לפני יותר משלושים שנה) כי חשש מעימות, קל שבקלים, אפילו מילולי, עם שוטרים וחיילי צה"ל. זה הקו האדום. מי שלא מבין זאת חסר לו גוף מגופי התורה.
השלום והאהבה ינצחו. הרבה מאד אנשים מכל הסקטורים כבר מבינים את זה. זה בדרך וזה כאן. על כל אחד מאיתנו לתרום ולחזק את השיח החדש, שיח האהבה והשלום.
לפנייה לכתב/ת 
