אותה איראן, אותן שאיפות

כמעט שנה עברה מאז הכריזו המעצמות על הישג היסטורי בדמות הסכם הגרעין עם איראן. אבל מעבר לקיום הוויתורים הגרעיניים המינימליים מצד איראן, וביטול הסנקציות מצד המעצמות, לא השתנה הרבה.

עוד בערוץ הדעות:

צרכנים קטנים בחופש הגדול

מיהו יהודי?

שוקולית ולחם

ממעמד הר סיני למעמד מדשאות קמפ דייויד

ורק לילדים לא נשאר

הנשיא אובמה צפה בזמנו שההסכם יהווה תמריץ להתמתנות באיראן ואף לשינוי לטובה ביחסים בין איראן לארצות הברית. השרשת הצפייה הזאת בציבוריות האמריקנית עזרה לממשל למכור את ההסכם, בעיקר בקרב אלה שתהו אם ההסכם שהושג אכן יעצור את איראן. אבל ההסכם לא התניע תהליך של התמתנות במשטר ולא שינה את רטוריקת השנאה כלפי ארצות הברית וישראל. אולי ההיפך הוא הנכון: איראן ממשיכה בפעולות תוקפניות ומתגרות באזור, ממשיכה להחזיק אזרחים אמריקנים במעצר ובכלא, תפסה ספינה אמריקנית והשפילה את אנשי חיל הים על סיפונה. איראן אף הפגינה שרירים אל מול המעצמות בסדרת הניסויים שערכה מאז אוקטובר 2015 בטילים בליסטיים בעלי דיוק גבוה, אשר יכולים לשאת ראש נפץ גרעיני.

זאת ועוד, איראן מנסה ללחוץ על המעצמות לקבל הקלות כלכליות נוספות, מעבר למה שהובטח לה לפי תנאי ההסכם. שר החוץ זריף התלונן בפני האמריקנים שאיראן לא מקבלת את מלוא התמורה הכלכלית שציפתה לה, זאת משום שחברות מערביות חוששות לעשות איתה עסקים בשל חששן מהפרת סנקציות אמריקניות שאינן בתחום הגרעין ונשארו בתוקף, למשל, בשל המשך תמיכתה של איראן בטרור. טהרן אף לוחצת על ארצות הברית שתאפשר מסחר דרך המערכת הפיננסית האמריקנית.

ניתן היה לחשוב שהמשך פעולותיה המתריסות של איראן ותלונותיה כלפי האמריקנים כאילו האחרונים אינם ממלאים אחר תנאי ההסכם, יעוררו תגובות נגד מצד המעצמות ובעיקר מצד ארצות הברית. אלא שמה שמסתמן בשנה האחרונה הוא חוסר נכונות מצידן להעמיד את איראן במקום ולהעביר לה מסר נחוש של חוסר שביעות רצון והתנגדות למהלכים שבהם היא נוקטת. נהפוך הוא, הם לא רוצים לסכן את ההסכם ולכן הם מורתעים מלהרגיז את איראן שמא תחליט לצאת באופן חד צדדי מההסכם. לכן, בתגובה לתלונות של זריף, שר החוץ קרי לא רק מיהר להרגיע, אלא הבטיח שארצות הברית תקנה 32 טון מים כבדים שאיראן ייצרה מעבר למכסת ההסכם ואף יצא בעצמו למסע באירופה כדי לשכנע שאפשר לחזור לעסקים עמה.

הדיון הציבורי בארצות הברית עוסק בשבועות האחרונים באופן אינטנסיבי בהשלכות של כתבת פרופיל ארוכה על בן רודס, סגן היועץ לביטחון לאומי לענייני תקשורת אסטרטגית בארצות הברית, שהתפרסמה במגזין של הניו יורק טיימס בתחילת מאי. כותב המאמר, דיוויד סמואלס, מתאר "אולם מהדהד" (echo chamber) אשר נוצר על ידי הממשל, לטענת רודס, לפני שנה בקרב מובילי דעת קהל, כדי לשאת את המסרים של הממשל בעד ההסכם המתגבש. בלב הסערה התקשורתית נמצא מסר של הממשל לפיו מעמדם של ה"מתונים" במשטר התחזק עם בחירתו של רוחאני וזה מה שאיפשר משא ומתן רציני והפך את הציפייה לשינוי חיובי במדיניות האיראנית לריאלית. השאלה הנשאלת היא האם הממשל הטעה במכוון את הציבור בנקודה הזאת.

בפועל אין התמתנות וגם הבחירות האחרונות באיראן - שרבים ניסו לפרשן כניצחון לרפורמיסטים - בסופו של דבר הציבו שמרן כיושב ראש המג'לס ואיש דת קיצוני בראש 'וועדת המומחים', שאחראית בין היתר לבחור את המנהיג העליון הבא של איראן.

אותה איראן, אותה רטוריקה ואותה התנהלות. מינימום שיתוף פעולה ומקסימום התרסה. נשארנו עם השאלות: האם ההסכם הבעייתי עם איראן היה זוכה לאותה מידה של תמיכה לו היה ברור שאין כמעט סיכוי לשינוי באיראן בטווח הנראה לעין? האם המעצמות יתעוררו לעובדה שללא תגובה נחושה כלפי איראן היא תמשיך בהתרסה? ויותר מכל - האם יש בידי המעצמות כלים כדי לעצור את איראן בבוא היום, אם וכאשר תחליט לפרוץ אל הגרעין?

הכותבת היא חוקרת בכירה וראש פרויקט בקרת נשק וביטחון אזורי, המכון למחקרי ביטחון לאומי. תוביל כנס בנושא שייערך ב INSS ב-21 ביוני