בגלל כיסוי הראש: "האולפנות סירבו לקבל אותי, והעדיפו מורות חרדיות"
"עם סגירתו של תיכון הדתי לבנות שבו עבדתי שנים, הובהר לי כי מאחר ואינני מכסה את ראשי באופן מלא, לא אוכל להתקבל לעבודה באולפנות. מה רבתה הפתעתי כשהתברר לי שאותם המוסדות פתחו את שעריהן למורות חרדיות. התברר כי אני, השולחת את ילדיי למוסדות הציונות הדתית, ומכוונת אותם לשירות צבאי ולאומי - פחות ראויה להוות דוגמה אישית ממורה שבית הגידול האידיאולוגי שלה שונה בתכלית". אלנה שמחי בטור כואב
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
האולפנות בירושלים נראו עבורי המקום הטבעי להעניק מיכולותיי, כמישהי שהיא חלק מהמגזר. אבל עוד בטרם הגעתי לראיון עבודה אצל ראשי האולפנות, הובהר לי כי במידה ואינני מכסה את שיער ראשי באופן מלא - לא אוכל להתקבל להיות חלק מהצוות החינוכי באולפנה. דרך המטפחת המעטרת את ראשי מבצבצות שערות סוררות, והבנתי לדאבוני כי אין עוד טעם לגשת לראיון.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- צפו: הכי פטריוטים - הנוצרים שנאבקים למען ישראל
- הסכמאהבה: כדי למנוע את המסורב/ת הבא/ה
- תעודת _ _ _ _ _ : בחרו את השלט האלטרנטיבי/ רוחמה וייס
תשובת האולפנה מעלה הרהורים אודות אופן המיון הראשוני של עובדי המוסד הדתי-החינוכי, עוד בטרם נעשתה בדיקת התאמה מעמיקה יותר. בהרהורים אלה מצאתי בעיקר מקום של כבוד לעבודת המורה. הערכה כלפי אותם המנהלים התופסים את עיקר עבודתי כדמות מחנכת, המהווה דוגמה אישית ותורמת לעיצוב דמותן כנשים ואמהות לכשיתבגרו. סדר העדיפויות הובהר, ועורר בי גאווה גדולה על מהות שליחותי כמורה.
אך מה רבה הייתה ההפתעה, ומה רבות היו השאלות שהתעוררו בעקבותיה, כאשר התברר כי אותן האולפנות שסגרו את שעריהן בפניי, פתחו את דלתותיהן לרווחה בפני מורות שאולי לבושות ביתר צניעות על פי הגדרות ההלכה, אבל הן שייכות למגזר אחר. מגזר החורט על דגלו סיסמאות שונות מהבית המקצועי שחיפשתי לי.
מסתבר שאני פחות "דוגמה אישית"
אני השולחת את ילדיי לחינוך במוסדות הציונות הדתית, ומכוונת אותם לשירות לאומי משמעותי ולגיוס להגנת המולדת; אני המלמדת אותם על זכויותינו בארץ - ולא פחות מכך גם על חובותינו כלפיה; אני מהווה פחות דוגמה אישית ומודל לחיקוי עבור תלמידות המגזר, ממי שבאופן מושכל איננה שולחת בניה לשירות צבאי, ובעלה אינו משרת במילואים. אני פחות דוגמה ממי שעבורה ועבור בני משפחתה יום העצמאות איננו חג לאומי, וילדיה לעולם לא יאיישו את ספסלי מוסדותינו.
אל לי חלילה לבקר מגזר כזה או אחר. כל אחד רשאי לבחור את הערכים שעל פיהם מושתתים חייו, אך באלה האחרונים לא אני בחרתי - ונדמה לי כי גם לא ההורים ששולחים לשם את בנותיהם, או אפילו אותם ראשי אולפנות.
אולפנה המבינה כי "מורה טוב הוא מורה לחיים", וכי מחנך לא יכול להיות בחינת "תוכו אכל וקליפתו זרק" - צריכה לשאול עצמה האם הקרטריונים להצטרפות לחבורה לא הצטמצמו לכדי רובד אחד בלבד, והאם רובד זה הוא העיקר או הטפל. בזה יכריעו גדולים ממני, אך השאלה עודנה עומדת תלויה ומחכה לחשיבה.
לאן נלך?
עם סיומה של שנת הלימודים ורגע לפני פתיחתה של שנה חדשה, זה זמן טוב לבחון את המקום שתופס
המבע החיצוני – גם אם הוא מהווה השתקפות של תפיסות ערכיות ופנימיות חשובות - אל מול תפיסות ערכיות אחרות. מי תופס כמה מקום? מי מקדים את השני ותופס מקום על חשבון האחר, או מי תופס את הבמה לבדו? והאם יש מקום לשניים?
נשות חינוך טובות וראויות מהציונות הדתית נותנות ממרצן במוסדות חילוניים דווקא, ואין רע בכך כאשר הדבר נעשה מתוך בחירה, ולא מתוך כורח. אך מה נגיד אנו, המורות שהוכשרו במוסדות הדתיים, כאשר אנו נאלצות לחפש לנו עבודה בשדות זרים לאחר שהציבור שאליו אנחנו משתייכות חוסם בפנינו את הדרך פנימה – ומעדיף מחנכות טובות וראויות - אין חולק על כך - אך שייכות לבית גידול אידיאולוגי אחר.
לפנייה לכתב/ת 
