משפט שדה למפקדים

משפטו של "החייל היורה מחברון" חדל מזמן מלהיות רק הליך משפטי. אמנם בין כתלי אולם בית המשפט הצבאי ביפו מתנהל לכאורה משפט בפני הרכב שופטים מקצועי על פי חוק השיפוט הצבאי, אבל במקביל למשפט הפורמלי ובצמוד אליו מנהלים סנגוריו של החייל ובני משפחתו של אלאור אזריה מערכה תקשורתית -ציבורית אגרסיבית, שאינה בוחלת גם באלימות מילולית שתכליתה אחת - להטות את תוצאות המשפט לטובתו של החייל.

עוד בערוץ הדעות:

המכחיש שואת עם אחר, יוכחש בעצמו

חוק העמותות: הזדמנות לשיפור היחסים עם אירופה

חוויה מטלטלת בפריים טיים של ישראל

החלופה הראויה לחזקת הגיל הרך

אסור למנוע מח"כים לעתור לבג"ץ

המניפולציות המשפטיות והרגשיות מבית היוצר של "ההגנה", שאנו נחשפים אליהן באמצעות התקשורת נועדו להשיג שלשה יעדים: להכפיש, לבייש ולערער את אמינותם של מי שכבר העידו במשפט; להפחיד את מי שעתידים להעיד בבית המשפט ולהצביע בפניהם על הכיוון "המקובל בציבור" כדי לגרום להם "לחשב מסלול מחדש"; ובסופו של דבר - כך נראה - גם להרתיע את השופטים ולהשפיע על פסק וגזר הדין של אזריה. אמנם קמפיין תקשורתי המתנהל במקביל להליך משפטי במטרה להשפיע עליו, אינו תופעה חדשה במקומותינו, אבל הפעם, כך כנראה לי, נחצו הקווים המפרידים בין לגיטימי למה שדגל שחור מתנוסס עליו.

זהו קמפיין מחושב ומתוזמר היטב; מובילים ומבצעים אותו עורכי דין שהמשפט הזה הטעון פוליטית הוא עבורם הזדמנות לרכוב על גל הלאומנות היישר אל הליגה הלאומית של הפליליסטים; ואסור להמעיט בחלקה של משפחת החייל, בעיקר אביו צ'רלי שבכיינותו אומנותו ושאינו מהסס לקבוע בתוך אולם בית הדין שהמדינה 'תפרה תיק' לבנו. שמעתם טוב - סמל אלאור אזריה - זה שירה בראשו של אדם גוסס שכוב על הכביש - הוא דרייפוס המודרני; לוחם גיבור שרק שירת את ארצו כמיטב יכולתו, אך במקום לקבל צל"ש - המדינה משתדלת להושיבו מאחורי סורג ובריח כשם שצרפת האנטישמית הגלתה בשעתה את הקצין היהודי הלוחם דרייפוס ל"אי השדים" אחרי שנטלו ממנו את דרגותיו בטקס משפיל; הגיעו הדברים עד כדי כך שאמו המחבקת נאלצת להגן בגופה על אלאור המסכן מפני "משמיציו", תוך כדי ישיבות בית הדין הצבאי; והציבור, כן הציבור, גם הוא נקרא אל הדגל: לעשות שיימינג ברשתות החברתיות לעדים שסטו מקו ההגנה ולשלם את שכר עורכי הדין.

(צילום: מוטי קמחי)

מה שמתגלה לעינינו אחרי כל יום דיונים, בפתחו של בית הדין הצבאי ביפו, זו מציאות אורוולינית: הנאשם הוא המאשים והנאשמים הם מי שדבקים בערכי צה"ל והמוסר האנושי המקובל; מי שנקשר אל עמוד הקלון הם מפקדי שדה מיומנים ומנוסים, המ"פ, המג"ד והמח"ט של אלאור אזריה; הם מוצגים לציבור כשלומיאלים שפועלים בניגוד לנהלים, לפקודות הצבא ולשכל הישר; גרוע מזה - את האנשים האמיצים האלה, שאת הדרגות ואת הזכות להוביל לוחמים בשדה הקרב, קיבלו בדם וביזע שהשקיעו ובזכות מוטיבציה מוכחת לשרת את עם ישראל, מתארים עורכי הדין של אזריה כמי שאינם דוברים אמת וכמי שמעוותים את המציאות רק כדי שהרמטכ"ל יהיה מבסוט ויקדם אותם בסולם הדרגות היישר אל הפנסיה השמנמנה. זה לא רק אבסורד זועק לשמים, אלא גם כירסום ארוך טווח באוטוריטה המוסרית והמקצועית של מפקדי צה"ל וביכולתם להוביל אנשים בשדה הקרב.

לומר "מספיק"

מישהו צריך לקום ולומר "מספיק" לעורכי הדין הללו, שמטיחים חיילים במפקדיהם במישרין ובאמצעות הרשתות החברתיות, מעמידים את שיקול הדעת של המפקדים ופקודיהם על מישור שווה ומטשטשים את ההבדלים בנסיון, בידע המקצועי ובשיפוט הערכי שקיים בין חייל שמשרת בקושי שנה ומשהו לבין מפקדים שמאחוריהם עשרות שנות נסיון קרבי במצטבר. צריך שמישהו יאמר לעורכי הדין הללו בפנים, חד וחלק, שהם פוגעים בכושר הלחימה של צה"ל ובזכויות האדם של כמה ממפקדיו הבכירים והטובים.

מישהו, אולי בית המשפט ואולי הציבור צריך גם להעמיד את משפחתו של אלאור אזריה במקומה. היא צריכה לחזור לפרופורציות ולהבין שבנם בשום פנים אינו 'הבן של כולנו' כפי שטוחנים באוזניה פוליטיקאים פופוליסטים. חלק ניכר מהציבור הישראלי, למעשה הרוב אם לשפוט על פי מדדי תמיכה שונים, חושבים שאלאור אזריה עשה מעשה חריג בעליל וכי רק בית משפט מוסמך בתום דיוניו לקבוע אם פעל כשורה ואם לאו.

(צילום: מוטי קמחי)

זעקות השבר והמניפולציות הרגשיות שמפעיל צ'רלי אזריה בהפסקות ובסיום מקצת מדיוני בית המשפט הצבאי כלפי הרמטכ"ל, המדינה והעדים שאינם לרוחו, הם אמנם אותנטיים לחלוטין. אבל זה לא עושה אותם למנוף לגיטימי להשפיע באמצעותו על תוצאות המשפט ולפגוע פשוטו כמשמעו בכבודם ובסמכותם של אנשים ישרי דרך, רק משום שהעזו להשמיע את חוות דעת מקצועית וערכית שלילית ביחס למעשהו של בנו החייל. משפחת אזריה בדבריה ובהתנהלותה מסמנת ציון דרך בהתפתחות העיוות ביחסו של הציבור אל 'הילדים' (חיילי צה"ל) ואל בני משפחותיהם.

כבר לפני עשר שנים, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הפגין הציבור יחס מוזר לפיו האזרחים חייבים לגונן על החיילים ולא להיפך. עוד הרבה לפני כן קיבלו המשפחות השכולות של לוחמי צה"ל מעמד-על אזרחי ואנושי בחברה הישראלית. רצונן ומילתם קדושים וצריך למלא אחריהם, אפילו אם אין לכך הצדקה עניינית או ביסוס עובדתי ואפילו אם מילוי רצונן מכניס לוחמים נוספים לסכנת חיים.

כעת, במשפט אזריה, אנו נחשפים להתפתחות נוספת באותו כיוון. לא רק משפחות שאיבדו את יקיריהן ובשדה הקרב נהנות ממעמד מיוחד עתיר זכויות בחברה הישראלית - כעת נהנים כמעט מאותו מעמד גם משפחות שבנותיהן ובניהן לבשו מדים מתוקף חוק גיוס חובה. פוליטיקאים מימין ומשמאל הרגילו אותנו לחשוב שמי ששלח את בנו/בתו לצבא, וגם החייל עצמו, 'תרם' למדינה ולא עשה את חובתו האזרחית. הוא לא, חלילה התגייס מפני שאנו חיים במציאות מאיימת שבה נשקפת סכנה לחיינו ולריבונותינו על בסיס יומיומי. החייל ומשפחתו על פי התפישה המעוותת המעודכנת עושה לנו טובה ולכן מגיע לו כמעט הכל.

כתוצאה מכך, כפי ש-ynet חשף לאחרונה יכול צ'רלי אזריה להתקשר הישר לדוד שפירא, המג"ד של בנו, 'וליעץ' לו בתוקף איזה חגור להלביש את בנו וכמה שעות ללא הפסקה עליו לשמור על עצור. צריך לשמוע את הטכסטים כדי להאמין שהשיחה הזו התקיימה. החמור הוא שהמג"ד, בעיצומה של לחימה קשה וסיזיפית בגל הטרור שגואה בעיקר בגזרתו, גזרת חברון , מבטיח לטפל אישית בדרישותיו של האב, למרות שעל פניו לא מדובר במקרה חירום. לא פלא שבשיחת הטלפון הבאה צ'רלי אזריה נוזף במג"ד ומנחית עליו סידרת הוראות חדשה כיצד לטפל ב'ילד' היחיד והמיוחד, וכך הלאה. כך לא נוהגים בצבא בעיצומה של לחימה וזו הסיבה שמר אזריה מרגיש חופשי להתבטא במהלך המשפט באופן הגובל באלימות מילולית; ואנחנו שותקים פן נואשם בחוסר רגישות או חלילה בגזענות.

לבסוף חייבים לציין שלקמפיין ההשמצות וההפחדה הלא לגיטימי והמכוער שותפים גם פוליטיקאים, בעיקר מהימין. אלה שנותנים במאמר ובמעשה רוח גבית לעורכי הדין מטעם ההגנה ולהתנהגותה חסרת העכבות של משפחת החייל היורה מחברון. יבוא יום וגם אתם, הפוליטיקאים, תבינו שבמעשיכם גם אתם יורים, ומוודאים אגב כך הריגה, של אמונתנו ושל אימון העולם, במוסריותנו ובצדקת דרכנו.