"אני רוצה לשאול את אלוהים: אתה סולח לשליסל?"
בבאר שבע, מהומות סביב מצעד הגאווה; בירושלים מתכוננים בחשש לשבוע הבא - וזוכרים את הסיום הטראגי של המצעד הקודם. יותר מכולם זוכרת אותו יעל בלקין, שנדקרה על ידי ישי שליסל. נפגשנו ללימוד פרשת "בלק", שמסתיימת ברצח הקנאי שמבצע פנחס - המודל לחיקוי של הרוצח. "כולם רוצים לשמור על ה'רחם' היהודי. ואם זה לא בא בטוב, אז בקנאות"
הקול שלי רועד
אני מתקשרת ליעל בלקין ושמה לב שהקול שלי רועד, שאני לא מדברת לעניין וקשה לי להסביר לה מה אני רוצה ממנה. "בושה", אני אומרת לעצמי בסיום השיחה. "זה מה שאני מרגישה, בושה. והבושה הזו לא מאפשרת לי לחשוב, ובוודאי שלא להתנסח".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לקח לי זמן להבין שמה שחסם לי את שדה הראייה זו הבושה, ומשהבנתי, יכולתי לומר לעצמי שאני כנראה מאוד-מאוד יהודייה, שאני מאוד מזוהה עם היהדות, ולכן גם כשמישהו זר שהוא ממש לא אני, משתמש ביהדות באופן טרוריסטי - אני מוצאת את עצמי מכווצת מבושה.אני מתביישת להיות חלק מדת שבה הטרור הוא אופציה, ואני מתביישת לחלוק את הדת שלי עם טרוריסטים. ועדיין ולחלוטין – זו הדת שלי. תחושת השייכות, ולא הניכור, היא שגורמת לי להרגיש כל כך נורא.
רק לא למות
"באתי עם חברות מהתא הפמיניסטי באוניברסיטה. באנו בשביל לתמוך. הלכנו, דיברנו, היה שקט. פתאום משהו השתנה באוויר, משהו לא ברור. היו צעקות. אנשים רצו. הרגשתי מכה בכתף, וראיתי מישהו חולף על פניי. גם אני התחלתי לרוץ. מתישהו ראיתי סביבי דם, וקלטתי שמשהו מאוד לא בסדר. הרגשתי שגם אני נפגעתי, והבנתי שאני צריכה לקבל טיפול. אמרתי לעצמי: 'רק לא למות, רק לא למות'".
הרגעים הקצרים האלה שהתרחשו במצעד הגאווה לפני שנה, שינו את חוויית חייה של יעל בלקין, סטודנטית צעירה לכלכלה וקוגניציה.
יעל נענתה לבקשתי להיות לי השבוע לחברותא, ולקרוא יחד בפרשת "בּלק". אנחנו לומדת תורה לזכרה הברוך של שירה בנקי, וכביטוי של תודה ואהבה לנשים ולאנשים שצעדו במצעד הגאווה ושִׁלמו על כך בבריאותם הפיזית והנפשית.
אנחנו לומדות יחד תורה גם בשביל לשמור עליה שלא תֵּחמס בידי קנאים.
אלוהים חומדת לצון?
כתמיד, פרשת השבוע ופרשת החיים נמזגות לתמהיל מפתיע וקשה לעיכול, שכן פרשת "בּלק" מסתיימת ברצח הקנאי של פנחס, ובתעודת כבוד שניתנה לו מאת האלוהים והפכה אותו, למרבה הכאב, למודל לחיקוי.
הנה תקציר הסיפור: בני ישראל יושבים בשיטים ומקיימים פולחן דתי אורגיאסטי; הם ובנות מואב נצמדים וזובחים לבעל פעור. אלוהים, כדרכו, כועס ודורש ממשה להרוג את מנהיגי העם. משה מתחמק מאחריות, ומגלגל אותה במורד ההר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל, הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר".
מתוך הכאוס של האורגיות, המוות והחרון האלוהי, צומח מנהיג קנאי: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ, וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
אני מכירה את זה
אני מציגה את הפרשה בפני יעל, והיא מגיבה בפמיליאריות מכאיבה: "כן, אני מכירה את סיפור פנחס. מיד אחרי המצעד שמעתי שיש אנשים שאומרים ששליסל הוא כמו פנחס, אז הלכתי לבדוק על מה הם מדברים. בשנה שעברה למדתי את סיפור פנחס". כך לומדים אצלנו תורה. כך עורכים לישראלית צעירה היכרות עם ספר הספרים שלנו. מכאיב.
האם יש הצדקה לנטילת החוק לידיים?
הסיפור המקראי שלפנינו קובע כמובן שיש קנאות מוצדקת. שיש מקרים בהם לקיחה רצחנית של החוק לידיים פרטיות היא התנהגות הראויה. יעל מבקשת להדגיש שאמנם ברור שצריך להגן על עצמנו, וגם במצב זה ברור שנטילת חיים היא לא הדרך היחידה.
אבל יעל חדת מחשבה, והיא יודעת היטב שאפילו "הצלת החיים" היא מדרון חלקלק, היא חוותה זאת על בשרה: "יש אנשים שטוענים שמה ששליסל עשה עונה על ההגדרה של 'הצלת חיים', יש אנשים שאומרים שהוא הגן על החיים של העם היהודי. למרבה הצער, אין דרך לנסח עיקרון שימנע מאנשים לממש את הרוע שלהם. שליסל לא רצח בגלל הדת היהודית, הוא רצח כי הוא רוצח, והוא השתמש בדת היהודית בשביל לבטא את הרצחנות שלו".
ובכל זאת, אלוהים
"ובכל זאת", אני אומרת ליעל, "אלוהים קושר כתרים לראשו של פנחס".
"אני רוצה לשאול את אלוהים רק שאלה אחת", אומרת לי יעל בתגובה, "אני רוצה לשאול אותו עם הוא סולח לשליסל. האם הוא סולח לאדם שרצח ילדה בת שש-עשרה, וניסה לרצוח עוד רבים. כי אם זה האלוהים שלנו, זה לא האלוהים שלי. אלוהים שלי לא היה סולח לפנחס או לשליסל".
ובכל זאת, הקהילה
את אלוהים יעל לא מנסה להבין, נראה לי שהוא לא שותף בחייה ובשיחות שהיא מנהלת עם עצמה. אבל הקהילה זה כבר סיפור אחר. "איך את מבינה את זה ששליסל השתחרר מהכלא, והצליח מיד להגיע למצעד ולדקור אתכם? איך את מבינה את ההתנהגות של המשטרה?"
אני מעריצה את הדיבור העדין של יעל, את האיפוק שהיא מגלה לאורך כל השיחה. ועם זאת, התכנים שלה ברורים: "לא רציתי ש'ינטרלו' את שליסל, ביטוי איום שחדר פתאום לחיינו. אני רציתי רק שיעצרו אותו. שיעצרו מראש. קשה שלא לחשוב על כך שאולי לא טיפלו בזה ברצינות כי זה 'רק' מצעד הגאווה. הרי היה כל כך קל לעצור אותו, היה צריך רק לרצות להגן על הצועדים".
רחם יהודי הומייה
"מעשה פנחס, ארגון להב"ה וגם הנלחמים בלהט"בים, לכולם מטרה אחת", קובעת יעל. "כולם רוצים לשמור על ה'רחם' היהודי. לתפוס עליו בעלות. ואם זה לא בא בטוב, אז בקנאות".
אנו לומדות תורה בשעה שמתנהל מאבק על מינוי הרבצ"ר שדבריו ביחס לפרשת "אשת יפת תואר" מרעילים את מסכי המחשב שלנו. הנה, אנחנו מציינות, עוד גבר יהודי שמנהל מלחמות על רחם של נשים. קשה להחליט מה המזעזע ביותר בתשובה ההלכתית של הרב קרים. לענייננו, חשוב לשים לב לקביעתו ש"התחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד".
אם בא לכם להמשיך לעצום עיניים, אתם מוזמנים להתבלבל ממכתב התירוצים של הרב קרים. אבל אם יש לכם כוח להתבונן במציאות, שימו לב שלשיטתו אונס של גויה הוא לא הנושא, הבעיה שלו היא שהזרע היהודי הקדוש מתחבר עם רחם של גויה. זה מה שמטריד את הרבצ"ר. שיהיה לנו בהצלחה.
כמה צודקת יעל כשהיא רואה בכל אלה קרב על הרחם היהודי.
פגיעה ברגשות
בפתיחת הפגישה שלנו אמרה לי יעל: "תראי מה זה, בשנה שעברה הסתובב רוצח במצעד הגאווה בירושלים, ועכשיו, במקום להגביר את ההגנה על הצועדים בבאר שבע, פוגעים במצעד, ואוסרים עליו לעבור ברחוב הראשי - וכל זה בגלל 'פגיעה ברגשות הציבור'. אני נדהמת, ובתום השיחה פותחת את המחשב ומגלה שעולם כמנהגו הרע נוהג, והמשטרה מנמקת את הסטת הצעדה, בין היתר, בטענה ש"הדבר עלול להוביל לפגיעה עמוקה ברגשות הדת".
"חשוב לי להבהיר", אומרת יעל, "לכולנו יש רגשות, ואין לאדם או לקהילה בעלות על הרגשות. הסטת המצעד לאחר הרצח, היא פגיעה עצומה ברגשות שלנו, הלוחמים לחופש".
ירושלים צריכה את מצעד הגאווה
בסיום השיחה חשוב ליעל לומר: "ירושלים צריכה את מצעד הגאווה יותר ממה שמצעד הגאווה צריך את ירושלים. כולם מדברים על איחוד ירושלים, אבל ירושלים לא מאוחדת בשום מובן. היא עיר קרועה, והיא צריכה מפגש של אהבה. של אנשים שקודם כל רוצים להיות אנשים ולחיות. ירושלים צריכה שלפחות פעם בשנה אנשים ילכו ברחוב, ופשוט יאהבו - לא את העיר, לא את חפצים, לא את האדמה. יאהבו אנשים. שיום אחד בשנה, אנשים בירושלים יאהבו אחד את השני".
האדמו"רית המהממת
הרבה ליאור נבו מזכה אותנו גם הפעם בכמה "ממים" (וכל היתר, בדף הפייסבוק "קו פרשת הממים"):
אבל בבית המדרש של הטוקבקים
ותיקים וחדשים בבית המדרש שלנו נתקלו בחבר שנון ולא קל לוויכוח. הכרנו אותו רק בכינויו: "בבא יגה". בשבוע שעבר הודיעה לנו בצער "שרית", כי "בבא יגה" נלקח לבית דין של מעלה. הדברים שכתבה לי אודותיו הם הספד מרגש. הנה דבריה של שרית, יהי זכרו ברוך.
"בים הרשת האינסופי, כאשר בתי המדרש הווירטואלים עוד היו בחיתוליהם, התקבצה כאן קבוצת אנשים - כל אחד ממקומו, מתחומו, מגזרו, מגדרו, גילו. אוסף אנשים זרים שלמדו, התריסו, האהיבו ודנו בדברי תורה, ובדברי הבל.
"הרבה מהקשרים שיצרנו דרך 'בית המדרש של הטוקבקים' הפכו לאמיתיים. האנשים הללו, מכל קצוות הקשת, הפכו לי למורים וחברים, כל אחד עם אורו המיוחד. חיבור אחד היה משמעותי במיוחד עבורי. אדם חרדי, בגיל הוריי לערך, בעל תואר מתקדם בתחומו, אשר התנגד במוצהר כמעט לכל מילה שנכתבה, אך לא מש מהקבוצה. זה היה תהליך מרתק, של שנים, עד שהצלחנו לצלוח ולהמיס את כל המחיצות, הסיסמאות, והחומות.
"אדם חד כתער, ואינו חס על מאום. דבק בהלכה בצורה בלתי מתפשרת ובחומרות שלא הכרתי מימיי. רודף אמת צרופה. בעל מעטפת של ציניות מובהקת מבחוץ, ובפנים עדינות אין קץ. דרש מזולתו, כמו גם מעצמו, חתירה אינסופית להשתלמות.
"הוא לא הקל על חיי. "אני לא עוזר לבטלנים", אמר, וכשסוף-סוף מצא בי ראויה לדון עמה בדברי תורה, שלח אותי לפתוח אינסוף גמרות, ראשונים ואחרונים. אך גם ידע לומר על שלא שמע - 'לא שמעתי'. לקח כמה שנים עד שזכיתי שיקרא לי 'חברותא', עד שהכיר בי לטוב ולרע. מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים,
ואף על פי כן, הוא היה חלק בלתי נפרד מהמשפחה המורחבת שלי ומהתורה שלי. עברו שמונה שנים של מסע, דרך כל הקליפות החברתיות והתודעתיות.
"שמונה שנים, של מסע, שהגיעו בצער עצום אל קיצם. ברוך דיין האמת, בבה יגה, חברותא ומורה יקר. תהא נפשך צרורה בצרור החיים. אמן".
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
