רבנים, אל תגידו "אי אפשר". תגידו "לא רוצים"
רבן גמליאל, נשיא בית המדרש, הרשה לעצמו לרחוץ בבית המרחץ של האלה אפרודיטה, ופטר את כל מי שהעז לתהות על איסור עבודה זרה, בהרבה הומור עצמי. אז כאשר רבנים אומרים לכם שהם לא יכולים להתיר ממזרים, או לאפשר שוויון לנשים, או לשנות את היחס ללהט"בים - תדעו לכם שהם סתם בורחים מאחריות
אלוהים מתמודד עם תחרות
אסור לעבוד עבודה זרה, וגם אסור לאפשר לגויים בארץ ישראל לעשות זאת. כל ילדה יודעת את זה. יהודיות ויהודים רבים גם מסרו על כך את נפשם.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
קל להיות מונותאיסטים במדבר, שהרי שם אין לאלוהים תחרות של ממש. אבל בכל פעם שאלוהים נזכר שעבדיו עומדים להיכנס לארץ ישראל, הוא נבעת מאפשרות הבגידה, ומצווה להשמיד את מתחריו ואת העובדים להם: (במדבר ל"ג, נ"א-נ"ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן, וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ".ואם למישהי יש ספק: כשאלוהים אומר "והורשתם", הוא לא מתכוון שניתן לגויים ירושות, אלא שנגרש אותם ונירש את ארצם. וכשהוא אומר "משכיות" הוא לא מתכוון לבית אופנה, אלא לבית עבודה זרה (או לאובייקטים אחרים של עבודה זרה). ובקיצור: לגרש את כל הגויים, ולהרוס את מקומות הפולחן שלהם.
כן, אבל...
בעוד שחנה הרגה את שבעת בניה ואת עצמה בגלל איסור עבודה זרה, ובמסעי הצלב יהודיות ויהודים התאבדו בגללו, נמצאו לאורך הדורות גם אנשי הלכה מרכזיים שלא התרגשו מהאיסור היסודי הזה.
זה לא אני, זאת אפרודיטי
והנה אחד המקורות המרשימים בסובלנות, אולי אפילו באדישות, שהוא מגלה כלפי קיומה של עבודה זרה בארץ ישראל (עבודה זרה ג, ד): "שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר לו: כתוב בתורתכם: 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'. מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?"
אדם בעל שם נוכרי פוגש את רבן גמליאל, תלמיד חכם חשוב ונשיא בית המדרש, כשהוא רוחץ בבית מרחץ שבו מוצב פסלה של אפרודיטה - אלת האהבה והיופי. הגוי תוקף את רבן גמליאל על שהוא מזלזל באיסור תורה מפורש ונפוץ.
בשביל הכיף
בעוד יהודים מוסרים נפשם על איסור עבודה זרה. רבן גמליאל מתפנק בבית המרחץ שלה. אין כאן עניין של פיקוח נפש, ואפילו לא של סבל גדול. רבן גמליאל יכול לרחוץ בים (אחרי הכל, הוא נמצא בעכו). הוא גם יכול לשאוב מים ולרחוץ בביתו המפואר. הוא איש עשיר, והוא אפילו יכול להרשות לעצמו לבנות בית מרחץ פרטי. אבל אין כמו מרחץ רומי... רבן גמליאל מסתבך עם אפרודיטי בשביל התענוג. מעניין מה הייתה חושבת על זה חנה (כן, זו של שבעת בניה)
הומור עצמי
הומור עצמי היא אחת התכונות החשובות לכל אדם, ובוודאי למנהיג, שכן היא מלמדת על יכולת לביקורת עצמית. רבן גמליאל שולף שלל תשובות אל מול שאלתו המתריסה של הגוי, והראשונה שופעת הומור עצמי: "אמר לו: אין משיבים במרחץ".
כאילו מה? חכם שלא מהסס להתענג מול פסלה של אפרודיטי, בעודו מפר צו תורה יסודי, מסרב להפר איזה איסור חז"לי זניח ולדבר דברי תורה בבית מרחץ. כן, פעם היה לנו מנהיג עם אומץ, ומידה נאה של הומור עצמי.
לכל בית מרחץ יש מוצאי בית מרחץ
הגוי העקשן לא מסתפק בקריצה של רבן גמליאל, והוא מוסיף ללוותו מחוץ לבית המרחץ: "וכשיצא (רבן גמליאל מבית המרחץ), אמר לו: 'אני לא באתי בגבולה, היא באתה בגבולי'".
הציניות פורצת גבולות. אפרודיטה היא פסל, היא לא זזה. רבן גמליאל הוא שנכנס בשערי בית המרחץ שלה. אבל רבן גמליאל ממשיך בקריצתו הלמדנית, ומסביר לגוי שבבית המדרש היהודי, שבו אפשר להכניס פיל בנקב של מחט, בוודאי אפשר להפוך בין פעיל לסביל. "אפרודיטי, חצופה שכמותה, באה אל בית המרחץ שלי, ומה אעשה לה, האם בכל פעם שעבודה זרה תרדוף אחריי אני אדרש לברוח?!"
כמה מקסים לדמיין את אפרודיטה, מחוז הכיסופים של הגברים, רודפת אחרי רבן גמליאל, וכמה הומור יש לאיש הזה.
קשים גויים כספחת
הגוי שלנו לא מסכים שידחו אותו בקש ובדיחות, ורבן גמליאל, שבוודאי התעייף מחומו של בית המרחץ, נכנע ומשיב ברצינות: "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי, אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ".
"זה סתם..." אומר לו עכשיו רבן גמליאל. "אל תתייחס אליה ברצינות, זה משהו שוועדת קישוט הניחה כאן בצד, לא היה איפה לשים אותה, ובכלל אף אחד כאן לא מתייחס אליה ברצינות."
אפרודיטה היא לא תאונה
למשנה יש גם דובר אנונימי, והמתח בינו לבין רבן גמליאל מרתק. רבן גמליאל טוען שאפרודיטי היא טפילה שהתגנבה לבית מרחץ לא לה, אבל המספר קובע: "שהיה (רבן גמליאל) רוחץ בבית מרחץ של אפרודיטי". אפרודיטה היא לא קישוט שולי, צועק עליו המספר, היא לא תאונה בבית מרחץ רומי, היא לב העניין. במי אתה מהתל, רבן גמליאל? הרי אתה רוחץ במרחץ ששייך לאפרודיטי.
"דבר אחר"
מוסיף רבן גמליאל ואומר לגוי: "אם נותנים לך ממון הרבה, אי אתה נכנס לעבודה זרה שלך עירום, ובעל קרי ומשתין, וזו (אפרודיטי) עומדת על פי הביב, וכל העם משתינים לפניה".
אפרודיטה היא גם לא קישוט, שהרי כולם כאן עומדים עירומים ובעלי קרי ואפילו משתינים לפניה. כאילו שרבן גמליאל לא שמע על פולחן בעירום. כאילו שהיוונים והרומים הם יהודים אדוקים שמקפידים ש"לא יראה ליבם את ערוותם".
אז רבן גמליאל לא יודע כלום?
בטח שהוא יודע. הוא יודע שהוא לא מוכן לוותר על תענוגות בית המרחץ הרומי. הוא גם יודע שבבתי מרחץ יש פסלים לרוב, וגם אי-אלו עבירות נוספות מתרחשות בו. אבל רבן גמליאל הוא לא טיפוס סגפן, והוא לא רוצה לקחת את היהדות למקומות סגפניים. אז הוא קצת צוחק על עצמו, קצת צוחק על הפסלים, ובעיקר, ממשיך לחיות כמו שבא לו, כי גם זו דרך להיות יהודי.
הכל שאלה של פרשנות
דמויות ופסלים של אלים ומלכים נמצאו גם בבתי כנסת יהודים עתיקים בישראל ובבבל. יש יהודים שמוסרים את נפשם להשמיד עבודה זרה, ויש שמתפנקים במרחץ של אפרודיטי. גם רבן גמליאל וגם חנה הם דמויות מופת שמורשתם השפיעה על דורות של יהודים.
מהי אם כן "היהדות"?
בניגוד לאפרודיטה, היהדות היא לא פסל, היא אורגניזם חי, מאוד-מאוד חי. היא יצור פרוע שצומח לכיוונים שונים וסותרים, ומתאים את עצמו לרוחות המשתנות של כל תקופה. היהדות היא מה שאנחנו נחליט שהיא, וצריך להפסיק לברוח מאחריות.
רבנות מתחסדת
כאשר רבנים אומרים לכם: "מה נעשה, אנחנו ממש בעד שוויון בין נשים לגברים אבל התורה אוסרת..." או: "היינו רוצים להתיר עגונות וממזרים, אבל התורה כבלה את ידינו", "היינו רוצים לבטל את דין 'שבעה נקיים' אבל ההלכה..." או "אין לנו דבר נגד להט"בים אבל התורה..." תדעו שהם שקרנים או בורים, ובעיקר הם חסרי אחריות.
ראש בראש מול הרבנים המדירים
כמה וכמה פעמים הצעתי בטור זה להתעמת עם כל רב שירצה בכך, על כל פסק הלכה מדיר ומפלה שהוא פוסק. והנה האתגר – אתה תפסוק בעד הדרה (של נשים, להט"בים, גויים, נכים, רפי שכל וכל מה שעוד נראה לו להדיר) ואני אכתוב פסק הלכה הפוך. אם לא אצליח לנסח פסק הלכה רציני ומבוסס – מבטיחה לעבור לשבת בעזרת נשים. אבל אם אצליח – אתה תתחייב לשקול מחדש פסקי הלכה מדירים.
מבטיחה לכם שאף רב לא ייענה לאתגר הזה, והם יודעים בדיוק למה. אז בפעם הבאה שתיתקלו ברב מגלגל עיניים ואחריות, תזכירו לו שרבן גמליאל התרחץ במרחץ של אפרודיטי.
ובבית המדרש של הטוקבקים
דיפני יקרה, התגעגעתי אלייך וכמה טוב שבאת (בטוקבק 25 בשבוע שעבר). שרטטת חלוקה קוטבית בין "כתבי קודש" ל"כתבי חוכמה רגילים", והצעת להפסיק להתייחס לתורה כאל טקסט קדוש:
"מי שמתייחס לטקסט המקראי כטקסט 'קדוש' לא יכול ולא רשאי לשנותו. אמנם חז"ל היו הראשונים שבדרך הפלפול והאגדה נתנו פרשנות 'ליברלית', אולם גם להם לא היה האומץ לבטל את קדושת הטקסט המקראי. הגיע הזמן לעשות זאת. לבטל את קדושת הטקסט המקראי, ולהתייחס אליו כמו לכל טקסט אחר של חוכמה ודעת. כל עוד הטקסט יישמר כ'קדוש', דבריו של הרב לוינשטיין יחלחלו במוחם של תלמידיו".
יקירתי, נדמה לי שחז"ל לימדו אותנו שטקסט מקודש הוא טקסט מחודש. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", הם קבעו באלף דרכים וצורות. חז"ל שינו את התורה מהקצה אל הקצה, וטענו שזה הביטוי לקדושתה. אני מעריצה את אומץ ליבם, ומרגישה זכות לפסוע בדרכם הפרשנית.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
