"שלום, קוראים לי דוריס": עצוב על סאלי פילד
אחרי שנים של היעדרות מקדמת הבמה, סאלי פילד בת ה-70 מככבת בדרמה הקומית העצמאית "שלום, קוראים לי דוריס" שמשקפת במשהו את הקריירה הדועכת שלה. למרות כישרון המשחק הבולט שלה, יש אי בהירות לגבי העמדה שאנחנו אמורים לאמץ כלפיה בתפקידה כאישה מבוגרת פאתטית
קשה להתווכח עם הטענה שלסאלי פילד הייתה קריירה מפוארת. על תפקידה הראשי ב"נורמה ריי" היא זכתה בפרס המשחק בפסטיבל קאן, בגלובוס הזהב ובאוסקר. חמש שנים מאוחר יותר על "מקום בלב" היא שוב זכתה בגלובוס ובאוסקר על תפקיד ראשי. בשנות עבודתה היא זכתה שלוש פעמים בפרסי אמי על תפקידיה בטלוויזיה. ב-2012 היא הייתה מועמדת בפעם האחרונה לאוסקר לשחקנית משנה כשגילמה את אשתו של לינקולן בסרטו של סטיבן ספילברג. קריירה מפוארת וארוכה ובכל זאת נדמה כי סאלי פילד נעלמה.
המועמדויות והפרסים מספרים רק חלק מהסיפור. סרטה האחרון "שלום, קוראים לי דוריס" ("Hello, My Name Is Doris") הוא הפעם הראשונה מזה כמעט עשרים שנה (מאז מותחן הנקמה "עין תחת עין" של ג'ון שלזינגר מ-1996) שבה היא משחקת בתפקיד ראשי בסרט קולנוע, ולפני כן היה זה במותחן "לא בלי בתי" (1991). על שתי הופעות משחק אלו היא זכתה לביקורת חריפה, שלא לומר קיתונות בוז. שני תפקידים של אם שמדורבנת על ידי העוולות שנגרמו לבתה, עם הופעה לא מרוסנת מבחינה רגשית שכנראה עשתה ליותר מדי מבקרים פלאשבק להשתפכות הרגשית בנאום קבלת האוסקר הידוע לשמצה שלה מ-1985 ("אתם אוהבים אותי, עכשיו, אתם אוהבים אותי!").
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:
לא כל האשם יכול להיות מוטל על הרתיעה מתגובה נרגשת מדי לקבלת האוסקר. באופן פשוט ומצער סאלי פילד הגיעה ב-1991 לגיל 45, וחצתה בכך מחסום שלאחריו הוליווד התקשתה לספק לה תפקידים ראויים. "שלום, קוראים לי דוריס" הינו הפקה עצמאית וקטנטנה (תקציב של מיליון דולר), אך היא מאפשרת לפילד (שבעוד שלושה חודשים תהיה בת 70) הזדמנות לעמוד במרכז הבמה ולחזור ולהוכיח את כישרונה. הבעיה שמלבד כישרון זה אין לסרט יותר מדי מה להציע.
עלילת הסרט ניתנת לקריאה כסוג של אלגוריה לא מכוונת למצב הקריירה של פילד. דוריס, אותה היא מגלמת, היא אישה בשנות ה-60 לחייה מסטייטן איילנד שבניו יורק שבמשך שנים רבות טיפלה וחיה עם אמה. הסרט מתחיל בלוויית האם, ובצומת שבה מוצאת עצמה הגיבורה לאחר טלטלה זו. חוסר היכולת להשתחרר מצורת חיים זו מומחש גם בנטייתה לאיסוף ואגירה אובססיביים של חפצים. זהו מחסום פיזי בינה לבין העולם שהיא בנתה עם השנים.
אחיה טוד (סטיבן רוט) ואשתו סינתיה (וונדי מקלנדון-קווי) מנסיה לשדל אותה בצורה קצת אגרסיבית מדי לפנות את הערמות שאגרה, לעזוב את הדירה, ולהתחיל את חייה מחדש. אבל יש להם אינטרס בחצי המגיע להם מירושת האם. דוריס מנסה, בעצת אחיה, ללכת למטפלת (אליזבת ריזר) המתמחה בנשים שאוגרים חפצים. בנוסף היא גם מגיעה לסדנת מוטיבציה (הגורו מגולם על ידי פיטר גאלגר) הממריצה אותה להציב מטרות ולקחת סיכונים בחייה. הצעה שהיא לוקחת לכיוון לא צפוי וקצת בעייתי.
עובד חדש מגיע למקום העבודה של דוריס. ג'ון פרימונט (מקס גרינפלד) הוא מנהל צעיר שגילו כמחצית מגילה של דוריס. נסיעה צפופה מדי במעלית היא כל מה שדוריס זקוקה לו כדי להתחיל לפנטז שעות נוספות על ג'ון, ולהתחיל ללמוד את היעד הלא סביר שעליו היא מתכווננת רגשית.
בעזרת הנכדה הצעירה (איזבלה אייקרז) של חברתה הטובה רוז (טיין דילי), היא מאמצת זהות צעירה ופיקטיבית והופכת לחברת פייסבוק של ג'ון. היא אוגרת מידע על תחביביו והעדפותיו וממנפת את ממצאיה כדי להתקרב אליו. המעקב האינטרנטי הופך למעקב בחיים, היא מגלה שיש לו חברה בת גילו (בת' בהרס) ופעולותיה משבשות קשר זה. בהמשך היא וג'ון מפתחים סוג של ידידות.
גם עצירת סקירת העלילה בנקודה זו מבהירה כי יש בהתנהגות הגיבורה אלמנטים בלתי נעימים, שלא לומר גבוליים מבחינה מוסרית ופסיכולוגית. את הסרט ביים הקומיקאי והבמאי מייקל שואוולטר, ואת התסריט הוא כתב יחד עם לורה טרוסו, כפיתוח של סרט קצר שהיא ביימה בשם "דוריס והמתמחה". הבעיה היא באיזה סוג של סרט מדובר? וכיצד, מתוך כך, הצופים אמור לחוות את התנהגותה של הגיבורה.
האם זו קומדיה מוזרה על אישה קצת אקסצנטרית, ואז אנו אמורים לקבל את התנהגותה אך לא לשפוט אותה לחומרה אלא לחוש כלפיה אמפתיה משועשעת? ואלי זה סוג של דרמה פסיכולוגית - בחינה של דמות המעמידה לפני הצופים דמות בעייתית, ומבקשת מאיתנו לחוות באופן חשוף את אי הנוחות שפעולותיה יכולות להשרות על הצופים? אלו שני סוגים מאוד שונים של סרטים, גם אם קו הגבול ביניהם יכול להיות מאוד מעומעם. מעט מאוד סרטים מצליחים לעשות זאת במיומנות ("מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזה הוא דוגמא נדירה לסרט שכזה) - ולא נראה ש"שלום, קוראים לי דוריס" הוא אחד מהם.
בכל זאת, בדמות החשופה בדרך מוגזמת מבחינה רגשית, זו שאולי משלה את עצמה שהיא יכולה להשיג את אהבתו של גבר צעיר, יש הד למצבה של השחקנית המבוגרת שלא מוכנה לוותר על הניסיון לזכות באהבת הקהל. פילד מצליחה לנווט על קו הגבול המעומעם שעליו פועל הסרט, אבל, כמו לדמותה בסרט, לא תפקיד זה ישיב לה את אהבת הקהל הצעיר.
"שלום, קוראים לי דוריס" (ארצות הברית) - במאי: מייקל שואוולטר. שחקנים ראשיים: סאלי פילד, מקס גרינפילד, בת' בהרס, טיין דיילי וסטיבן רוט. אורך הסרט: 95 דקות.
