"כיבוי אורות": לא מפחיד גם בחושך
דמות מסתורית מופיעה לסירוגין בבית, רק כשהאורות כבויים - זהו הפחד הילדותי הקלאסי מהחושך, וממפלצות שמחכות מתחת למיטה, ובו מתעסק הסרט "כיבוי אורות" של הבמאי השבדי דויד סנדברג. רק חבל שהתוצאה מפספסת את הפוטנציאל, ולא מתרוממת מעבר לבנאלי
ישויות שטניות אוהבות חושך, וכך גם הקולנוע. מה, על כן, סביר יותר מאשר סרט שמתבסס כולו על הרעיון לפיו מקור הרוע המאיים מופיע רק כשהאורות כבויים. "כיבוי אורות" ("Lights Out") הוא סרט אימה שנשען על הפחד האינפנטילי מפני הרגע שבו אמא מכבה את האור בחדר הילדים ומפלצות דמיוניות (או שלא) מגיחות מתחת למיטה.
סרטו של הבמאי יליד שבדיה דויד סנדברג מבוסס על סרט קצרצר באותו שם שביים ב-2013 (אחד מסדרה של סרטוני אימה בבימויו שהופצו באינטרנט), שהפך ללהיט ברשת ומשך גם את תשומת לבו של אבי סרטי "המסור", ג'יימס וואן, שנטל את הכישרון הצעיר תחת חסותו ומשמש כאן כאחד המפיקים. מי שייצפו בשלוש הדקות התמציתיות והאפקטיביות של המקור נטול המילים יכולים לוותר על הגרסה המורחבת שהופכת את ההברקה לקלישאה.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :
הסרט הקצר "Lights Out"
מדובר פה בילד (גבריאל בייטמן) שאביו נרצח בתחילת הסרט בידי יצור מסתורי בעל שיער שחור ארוך וציפורניים מעוקלות שנראה כאילו יצא מסרט אימה יפני. אם לא די בכך, אמו (מריה בלו), ששהתה בעבר במוסד פסיכיאטרי, מתנהגת בצורה משונה מאוד ונדמה שהיא מנהלת שיחות עם דמות נעלמה המופיעה רק בחשיכה. כאשר אחותו למחצה (תרזה פלמר) נחלצת לעזרתו, מתברר שאכן משהו נורא אורב בבית, ממתין לרגע שבו ייכבו האורות.
האם זוהי רוח הרפאים של דיאנה, נערה שלקתה במחלת עור נדירה שמנעה ממנה כל חשיפה לאור, ושאותה פגשה האם כאשר היו שתיהן מאושפזות? האם מדובר בחבר דמיוני? ואולי דיאנה באמת חזרה אל חייה של האם שקרסה מנטלית? התשובה לא באמת הכרחית.
הסרט מתנהל בערך ככה: מכבים את האור - דיאנה מופיעה. מדליקים אותו - דיאנה נעלמת. הקונספט הזה לא לגמרי מתפתח עד שנורה אולטרה-סגולה משנה קצת את חוקי המשחק (תמיד תהיתי איך אנשים מוצאים את החפצים הכי מופרכים ברגעים שבהם הם הכי שימושיים). בהתחלה זה עוד איכשהו אפקטיבי, אך בהדרגה מתחיל לחזור על עצמו.
לו היה "כיבוי אורות" מתמקד במערכת היחסים שבין הילד ואמו המעורערת, התוצאה הייתה לבטח אינטנסיבית יותר מבחינה רגשית ודרמטית. במחשבה עולה סרט האימה האוסטרלי המשובח "הבאבדוק" (2014) שבמרכזו אם חד הורית ובנה החרד מפני מפלצת הרודפת אותו. גם סרטו של סנדברג היה יכול להיות יותר ממה שהוא מציע – דמויות מפוחדות המנסות לחשוב על דרכים שונות להשאיר את האור דולק – לו דמות האם שמגלמת בלו (שחקנית מצוינת בדרך כלל) הייתה זוכה לפיתוח משמעותי יותר, והתופעה ששמה דיאנה מטופלת בצורה מעניינת יותר מאשר אמצעי להבהלה בסיסית.
"הבאבדוק" היטיב לבטא את המתח הפסיכולוגי שבין אם אלמנה ובנה ואת החוויה הפוסט-טראומטית באמצעות נוכחות של ישות מרושעת המאיימת על שלוותם. זה היה סרט שהפך את הבית למקור האימה, ושם את הזרקור על המפלצת שבמרכזו, שיצאה מבין דפי ספר ילדים תמים לכאורה, והפכה לתופעה ספק על-טבעית ספק פסיכולוגית. אמביוולנטיות כזו אינה מנת חלקו של "כיבוי אורות". לרגע איננו נדרשים לפקפק בקיומה של דיאנה, וכאשר הסרט מבהיר בסופו של דבר את מקורהּ - לא נותר לנו אלא לגחך.
לא לגמרי ברור מדוע בחר סנדברג להכניס פנימה את דמותה של האחות הבכורה, שלבושה הגותי אמור להבהיר לנו שהיא גם מתנכרת לאמהּ. עוד פחות ברור מה עושה פה דמותו של החבר שלה (אלכסנדר די-פרסיה), והסצנה שבה מבהירים לנו שגם האחות נתקלה בעבר בשמה של דיאנה אינה מוסיפה דבר. לא, זה אינו סרט על פחדים שנהפכים לממשות, על אימהוּת לא מתפקדת או התמודדות עם חוויה טראומטית. למעשה, כלל לא ברור אם הגיבור האמיתי של הסרט הזה הוא האם המעורערת או בנה המבועת. "כיבוי אורות" הוא בסופו של דבר סרט אימה בסיסי, אולי אפילו בסיסי מדי.
"כיבוי אורות" (ארצות הברית) - במאי: דויד סנדברג. שחקנים ראשיים: תרזה פאלמר, גבריאל בייטמן ומריה בלו. אורך הסרט: 81 דקות.
