"פוטו פרג'": סרט בורקס דוקומנטרי טעים
כמו השקיעות המיופיפות שקלטה עדשת מצלמתו של פרג' האגדי, כך גם הסרט התיעודי "פוטו פרג'" שיצר אחיינו קובי - קיטשי ומלודרמטי. זהו סיפור אישי על עלייתה ונפילתה של אימפריה עסקית וקרע במשפחה מזרחית שהגשימה את החלום הציוני. זה לא מחדש, אבל מרגש
בעבור רבים בית פרג' היה אייקון תל-אביבי לא פחות מהארובה של רידינג, צילומי השקיעה היו גילומו המזוקק של קיטש שנות ה-70 (והונצחו ב"שיר הפרחה" של אסי דיין), ומהפכת פיתוח התמונות "מהיום להיום" הייתה שיאה של טכנולוגיה מתקדמת. הסרט התיעודי האישי "פוטו פרג'", בבימויו של קובי פרג', מביא את סיפורה של אימפריית הצילום של הסבנטיז וחושף את הסכסוך המשפחתי שהביא לקריסתה.
זהו סיפורה של משפחה בת עשרה אחים ואחיות שהגיעה לישראל מבגדד בשנות ה-50 והתיישבה במעברה. מחנות פוטו קטנה בפתח תקווה שהקים האח הבכור, פרג', ושבה עבדו כל בני המשפחה, צמח העסק והפך למעבדות הצילום המובילות בישראל. השיא היה רכישתו של קולנוע ארמון דוד בקרן הרחובות דיזנגוף-ארלוזורוב והפיכתו, ובכן, לממלכה בה שלט המלך פרג' ביד רמה, למגינת ליבם, כמסתבר בסרט, של אחיו.
זה סיפור על בן עדות המזרח שהגשים את החלום וזכה לכבוד מלכים מצד ראשי ההגמוניה הציונית. זהו סרט על מי שתפס עצמו כצלם-אמן ויצא למסעות צילום חובקי עולם, אך היה מזוהה עם צילומי פורטרט מיופייפים. זוהי מעשייה על שליט יחיד ומיטיב הכואב את בגידת נתיניו. וזוהי מלודרמה סוחטת דמעות נוסח ג'ורג' עובדיה (אף הוא יליד עיראק) על הדרך אל העושר, ועל אדם שנופל קורבן לשאפתנותו. בעצם, הסרט הוא כל הדברים האלה ואף לא אחד מהם.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :
האם יש לסרטו איכויות שלא היו בנמצא לו מדובר היה בכתבה באחד ממוספי סוף השבוע? ספק רב. שכן "פוטו פרג'", ממש כמתבקש משמו, נשען על נוסטלגיה גרידא. סרטוני הפרסומת, התצלומים המוגדלים שהעניקו את התחושה כאילו מי שמצולם בהם הוא כוכב קולנוע, התשדירים הרדיופוניים ושאר קטעים ארכיוניים - כל אלה ועוד נוסכים חיוך קל של נעים להיזכר. דווקא ההתעקשות של פרג' הבמאי (המוכר יותר כקומיקאי) לשרבב את עצמו בסצינות מיותרות כמו זו המתרחשת במעבדת שחזור סרטים בניו יורק הופכת את התוצאה למעט מנדנדת.
מתבקש להשוות את "פוטו פרג'" לסרטה התיעודי היפה של תמר טל "הצלמנייה" (2011), שגם הוא עסק בחנות צילום מיתולוגית בתל אביב שאותה פקדו כל גדולי האומה. אך בעוד הסרט ההוא עסק במבטו של הצלם שממנו נברא הדימוי ההיסטורי - סרטו של פרג' מבכר להתמקד בבני המשפחה (בהם אביו של הבמאי) הסחים בפני המצלמה את גלגוליה של הקריסה העסקית והמשפחתית. ניסוח אחר: לקובי פרג' יש סיפור לספר והוא מספר אותו. לא הרבה יותר מעבר לזה.
הרגע המניפולטיבי ביותר בסרט - והוא כזה בדיוק כפי שכל מלודרמה עממית המכבדת את עצמה נדרשת לסצינות מניפולטיביות - מתרחש במפגש המחודש של פרג' עם דודו. לא עובר זמן רב עד שהעיניים (גם של הצופים) מתלחלחות, והדוד אומר שהוא מקנא באחיינו על שהוא מסוגל להגיר דמעות בעוד הוא רק בוכה בלב. זהו רגע שכמו מתמצת את מה שהסרט מבקש להיות: מלודרמה רגשנית המתכתבת עם דימויי השקיעה הצבעוניים והקיטשיים שהיו מזוהים עם אימפריית הפוטו. קובי פרג' מתייחס אל האסתטיקה הזו בצורה נבונה בתמונה יפה לקראת סופו של הסרט שבה יוצא דודו, חמוש במצלמת פילם ישנה, לצלם איך לא את "השמש של פרג' קורעת את הים".
"פוטו פרג'" מבקש לתת לבני המשפחה (שחלקם הלכו לעולמם במהלך הצילומים) הזדמנות להזדכות על העבר. משמעות השם פרג' היא גאולה, וגאולה היא הדבר הזה שפרג', הבמאי ובן המשפחה, מנסה להעניק להם באמצעות סרטו. במרכז המעשה הזה עומד מכתב מצהיב ששלח בעבר הרחוק אחד מבני המשפחה לשאר אחיו ובו הוא כואב את הקרע המשפחתי - עוד מרכיב דרמטי שאפשר לדמיין אותו באחד מסרטי עובדיה ("נורית", "שרית").
עם זאת, לא עובדיה כי אם במאי אחר יליד עיראק, נורי חביב, מוזכר בסרט, בעיקר משום שמדובר בדודם של האחים פרג'. חביב, שניסה וכשל להיות מוגול קולנוע מקומי ועזב בעקבות כך את הארץ, נכנס אל דפי ההיסטוריה המקומית כמי שביים את הסרט הצבעוני הראשון בישראל, "באין מולדת" (1956) - מלודרמה שעסקה בעליית יהודי תימן והייתה למעשה חלוצת הסרטים שהביאו את הנרטיב המזרחי. מול גורלו העגום של הדוד נורי הציב פרג' נרטיב של הצלחה והשתלב היטב בחלום הציוני. "פוטו פרג'", בדרכו הסנטימנטלית, מתאר את ההתעוררות הכואבת מהחלום הזה.
"פוטו פרג'" (ישראל) - במאי: קובי פרג'. אורך הסרט: 77 דקות
