כשחז"ל שינו את חוקי התורה
התורה מצווה להרוס ערים של עובדי אלילים, להרוג בנים סוררים ולהרוס בתים נגועים. חז"ל הבהירו: לא קרה ולא יקרה. הם לא רצו את החוקים האלה, ולכן ייצרו טכניקה שתעבוד בשירות הערכים שלהם. לאן נעלם האומץ של הרבנים בני זמננו?
אחת נגד מאה
כמה פעמים שמעתם מרבנים ומפוליטיקאים שהתורה ניתנה על ידי אלוהים, ולכן אי אפשר לשנות אותה? בוודאי המון. כמה פעמים ניסיתי לשכנע אתכם שההשתנות היא דווקא מאפיין יסודי של התורה? הרבה, אבל גם הרבה פחות.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ואף על פי שהם רבים ואני מעטה, לא הייתי מטריחה אתכם שוב לדיון זה, אלמלא "שיחקה" פרשת השבוע לטובת טענתי, וזימנה התבוננות בטכניקה נועזת של שינוי חוקי התורה.
הזמנה למלחמת אחים
במסגרת חרדת הבגידה באלוהי ישראל המתגברת ערב הכניסה לארץ, מחוקקת התורה חוק למקרה שבו עיר שלמה מוותרת על אלוהי ישראל לטובת אלוהים אחרים, חוק שלימים זכה לשם "עיר הנידחת" (דברים י"ג, י"ג-י"ז):
"כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשׁבֶת שָׁם לֵאמור: יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים...: וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב, וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזּאת בְּקִרְבֶּֽךָ:... הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב, הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב:... וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם. לֹא תִבָּנֶה עוֹד".
אנדרטה לעבודה זרה
עיר שלמה משתכנעת להחליף אבא. אם לאחר חקירה יסודית מתברר שתושבי העיר באמת החליפו בעלות, נדרשים שאר בני ישראל להשמיד את כל התושבים, על טפם ובהמתם, לשרוף את העיר ולא לבנותה לעולם. תל של עצמות ואבנים שרופות יעיד על התועבה שנעשתה בקרבנו. ואישה ואיש לא יבגדו עוד באלוהי ישראל.
לא בלתי אפשרי
בתרבות מרובת אלות ואלים, ניתן להעלות על הדעת החלטה קבוצתית להחליף את הפטרון המקומי. בשבוע שעבר שמענו את בני ישראל כואבים את המחיר ששילמו כשהפרו את נאמנותם ל"מלכת השמים".
עיר יכולה לשנות את נאמנותה הדתית בהתאם למידת שביעות הרצון מההגנה שמספקים האלות והאלים הנבחרים. מכך בדיוק מוטרד בפרשתנו אלוהים.
מדוע החליטו חז"ל לבטל את החוק הזה?
העונש המוטל על "עיר הנידחת" הוא מזעזע. מלבד הפגיעה האישית בחיים של רבים, וביניהם גם חסרי ישע ועל כן חפים מפשע, יש כאן הזמנה למלחמת אחים שאת תוצאותיה ארוכות הטווח קל ונורא לדמיין.
מי יודע בוודאות שהמאבק הזה יסתיים במלחמה אחת ובניצחון מוחץ של "הטובים"? בנוסף, האם אין לבני ישראל מספיק אובים וצרות, עד שבאה התורה ומטילה עליהם חוק נוסף שייצר יריבויות דמים מבית?
בנוסף לכל אלה, קיים גם חשש של שימוש לרעה בחוק; עיר אחת מסתכסכת עם עיר אחרת, ומישהו זורק לחלל החיים היהודיים את חוק ההדחה המפתה, שופט אחד ישתכנע, עוד שופט ישוחד, ובחסות החוק יאכלו היושבים בציון זה את זה.
מדובר בחוק פרנואידי, בחוק של אל קנא ש"לא רואה בעיניים" כשבוגדים בו, ונוקם בעיר שלמה. לא צריך יום לימודים ארוך בשביל להבין למה חז"ל חשבו שזה חוק רע.
אבל הם מסורתיים
חז"ל הם אנשים מסורתיים, ולכן לרוב הם מעדיפים שלא לומר "חוק רע". אלא שבניגוד לרבנים שמרנים בני זמננו, הם גם לא מוכנים להשלים עם חוקים מסוכנים. חז"ל הם לא מאלה שחושבים שאין מה לעשות כנגד הכתוב בתורה. להיפך, הם רק מאותגרים מהמתח בין העולם הערכי שלהם לזה של התורה, והם ממציאים טכניקות לשינוי החוק המקראי.
טכניקה נועזת ששמה: "לא היה ולא עתיד להיות"
ביחס לשלושה חוקים מקראיים קבעו חכמי המשנה "לא היה ולא עתיד להיות": חוק בן סורר ומורה (בן המוצא להורג בעקבות מרידה בהוריו); חוק בית המנוגע (בית שקירותיו סובלים מ"נגע", ועל כן יש להרוס חלקים ממנו); והחוק שלנו - עיר הנידחת.
נדמה לי שהדרך הפשוטה לפרש את הקביעה "לא היה ולא עתיד להיות" היא שהאירועים אליהם מתייחס החוק לא מציאותיים. שהאירועים כה מופרכים, עד שאין להעלות על הדעת שיתרחשו אי-פעם במציאות.
אפשרות שנייה לפרש קביעה זו היא לטעון שהחוק, ולא האירוע, הוא ש"לא היה ולא עתיד להיות". כלומר, אין להעלות על הדעת שאלוהים יחוקק חוקים שכאלה.
איך לא היה, איך?
ילדים המורדים רעות וקשות בהוריהם, היו וגם עתידים להיות. אוכלוסיות הממירות את דתן בוודאי שהיו, וקירות בתים שהעלו עליהם צמחייה משונה? נו באמת... ואם נאמר שהקביעה מתייחסת לחוק ולא לאירוע – אלה לא החוקים המוזרים ביותר ואף לא האלימים ביותר במקרא.
אז מה כל כך "לא היה ולא עתיד להיות"?
יהודים אמיצים
זה מה שכן היה, והלוואי שגם עתיד להיות: חז"ל לא רצו את החוקים האלה, והם ייצרו טכניקה שתעבוד בשירות הערכים שלהם. ואיך עבדה השיטה? החכמים הציעו לחוקים אלה תת-סעיפים אבסורדיים, שהפכו אותם לבלתי ישימים.
למשל, בעניין עיר הנידחת קבע רבי אליעזר (סנהדרין עא, א): "כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת – אינה נעשית עיר הנידחת". האם לכך התכוון החוק המקראי? ממש לא (שהרי זה לא כתוב בו), אבל זו טכניקה אמיצה לביטול חוקים בעייתיים, ואומץ זה לא מה שחסר לחז"ל.
זה לא תורה מסיני
כן, עכשיו יקום איזה רב שיסביר שגם התורה שבעל-פה ניתנה למשה מסיני, ועל כן החוק וגם ביטולו הם מילים מפורשות של האל. אלא שחכם אחר, רבי יונתן, חושב שחוק "עיר הנידחת" היה, ועל כן גם עתיד להיות. והוא מציע עדות היסטורית משעשעת ומפתיעה: "אמר רבי יונתן: אני ראיתיה (את העיר הנידחת) וישבתי על תילה".
"דרוש וקבל שכר"
שואלת התוספתא שאלה מתבקשת; אם האירועים המתוארים בשלושת החוקים "לא היו ולא עתידים להיות", מדוע הטריחה התורה אותה ואותנו בעיסוק בהם? ועל כך היא נותנת תשובה שכבר הפכה לאבן יסוד בחוויה הלמדנית היהודית: "דרוש וקבל שכר". הדברים נכתבו על מנת שנוכל לקיים מצוות תלמוד תורה לשמה. זה הכל.
אפשר להעז ולהציע שחוקים אלה נכתבו על מנת שבני האדם יעמדו במבחן המוסרי, ויציעו דרכים דרשניות לבטלם.
אז בואו נדרוש ונקבל שכר
המושג "תועבה" מצוין ביחס למעשי "העיר הנידחת" ו"משכב זכר" (ובמקומות בודדים נוספים בתורה). ואני אומרת, מדוע שלא נעשה ל"משכב זכר" את מה שעשו אבותינו ל"עיר הנידחת"? נציע לחוק פרטי-פרטים בלתי אפשריים, כאלה שיהפכו אותו לאבסורדי, ועל פרטים אבסורדיים אלה, שעכשיו יהיו החוק עצמו, נוכל גם אנו לומר "לא היה ולא עתיד להיות".
מה שחסר לנו זה בסך הכל יושר ואומץ.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בטוקבק 104 התפתח דיון אודות עמדתי בסוגיית הגשמת האל. "דתי, אורתודוכסי" כתב: "ב'נקודות למחשבה' סעיף ד, רוחמה מדברת על הדימויים הרבים משיר הכבוד, תוך שהיא מתעלמת - מתוך בורות או בזדון - ממודעה מפורשת שמוסר אותו שיר עצמו:
'המשילוך ברוב חזיונות, הנך אחד בכל דמיונות'...
"שנאתה של רוחמה ליהדות המסורתית קלקלה אצלה את השורה, והיא מתחצפת לדבר על אלוהים מתוך יהירות של בן-אנוש, ובזה כללה את עצמה בתלמידיו של בלעם הרשע שתכונותיו עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה (פרקי אבות ה, י"ט). בניגוד לתלמידי אברהם אבינו ששואפים לעין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה".
"דתי, אורתודוכסי" תודה על דבריך המפורטים. ראשית, הציטוט שהבאת מ"שיר הכבוד", להבנתי, לא נאבק בהגשמת האל, אלא רק במחשבה שבני אדם יכולים לדעת איך הוא נראה. מהציטוט נלמד שהדימויים שאנו מציעים לאל, לא בהכרח קולעים למקור.
ואני? אני אוהבת מאוד את היהדות המסורתית. כנראה שהאופנים שבהם אתה ואני מבטאים את אהבתנו, שונים. אני אוהבת את תרבות המחלוקת, את האומץ, את היצירתיות ואת האחריות האנושית. מה אתה אוהב במסורת היהודית?
לפנייה לכתב/ת 
