אתם לא באמת רוצים בית מקדש שלישי
עם החורבן איבדו הכהנים את הרלוונטיות שלהם, והחכמים המירו את חיי בית המקדש בפעילות קהילתית ובית מדרשית. ועם זאת, לאחרונה מתעצמת נהירה של קבוצות בציונות הדתית לעבר הר הבית, בניסיון לממש את חלום בית המקדש השלישי. אבל התרבות היהודית כה התרחקה מתרבות בית המקדש, שנדמה לי שאין לנו היום לאן לחזור
מסורת ומהפכה
גם בחברה מסורתית מתרחשות מהפכות; אליטות מתחלפות, אמונות, ערכים וחוקים משתנים. אלא שהתרבות המסורתית, בניגוד לתרבות ביקורתית, נוטה לתאר את המהפכה באופן המסווה את קווי השבר, ומציע תחושה של המשכיות.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ייתכן שזה ההסבר לכעס המורגש לעיתים כאשר מעמתים יהודים מסורתיים עם השינויים הערכיים מרחיקי הלכת בדת היהודית.
אליטות מתחלפות
פרשת השבוע, "שופטים", מאפשרת להתבונן באחת המהפכות הגדולות במסורת היהודית – החלפת האליטה הכוהנית באליטה הלמדנית.
בפרשה, כבמקומות נוספים בתורה, הכהן הוא שאחראי על הוראת התורה ועל פרשנותה המעשית (דברים י"ז, ח'-י"א): "כִּי יִפּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".
בבית המקדש פועלים הכהנים והלוויים, ושם ובמעמדם מתבררים חוקי התורה ומוכרעות המחלוקות (השופטים, המוזכרים גם הם בפסוקים אלה, הם חבורה פחות מוכרת ואולי יש לזהותם עם זקני השבט).
הצהרה לא תמימה
אני מבקשת לקפוץ קפיצה ארוכה במפת ההיסטוריה היהודית; להגיע לראשית המאה השלישית לספירה, לתקופת עריכת המשנה, ולהתבונן בתהפוכות מעמד הכהונה ביצירה זו.
המשנה הפותחת את "פרקי אבות" היא משנה הצהרתית, חגיגית, המציעה את רשימת ההנהגה הרוחנית היהודית - רשימת האליטות הרוחניות שעד זמנה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".
הנה, באחד מחלונות הראווה של ספרות המשנה, מצוינת שרשרת המסירה של התורה, ומי נעדרים ממנה? הכהנים (ומעמדות נוספים שאותם אני משאירה לכן/ם לגלות). מעמד הכהונה, שזכה בתורה לבכורה גם בכל הקשור להוראה, הושכח מלב הקהילה על ידי יוצרי המשנה.
אין סיפורים תמימים
שנת הלימודים התחילה, ובבתי ספר רבים ישירו וידקלמו התלמידות והתלמידים משניות מ"פרקי אבות". מסכת זו היא היחידה המוקדשת לענייני מוסר, ולטוב ולמוטב יש לה מוניטין של תמימות.
בשל מוניטין זה יכולים צעירים ומבוגרים לדקלם את המשנה הראשונה של "פרקי אבות" מבלי להרגיש את המניפולציה ההיסטורית שעשו החכמים, במוחקם את הכהנים מרשימת המופקדים על קבלת התורה ומסירתה לדורות הבאים. כך עובדת התשוקה לתמימות בשירות המהפכה.
לפעמים צריך לבחור
חכמים וכהנים הם שתי אליטות מתחרות, וכדאי לרבנים המבקשים לבנות את בית המקדש השלישי לקחת זאת בחשבון. הכהונה היא מִשרה העוברת מאב לבן, ומשימתה העיקרית היא ביצוע קפדני של מלאכת המקדש.
והחכמים? בדיוק ההיפך – זהו מעמד בעל ניידות חברתית גדולה; אפשר להיכנס אליו ללא "זכות אבות", ואפשר בקלות לעזוב אותו או להיות מסולקים ממנו. רבי עקיבא, אליעזר בן הורקנוס, רבי מאיר, ברוריה ואלישע בן אבויה הם דוגמאות לתנועה הסואנת המתקיימת בתרבות החכמים.
בנוסף לזאת, משימת החכמים היא האנטי-תזה של המשימה הכוהנית. החכמים רואים את עצמם כמי שצריכים להציע פרשנויות יצירתיות, חתרניות ומחדשות של התורה שבכתב. הצייתנות הכוהנית היא להם לזרא.
קנאי בן קנאי
בנוסף לכל אלה, צריך לזכור שבית היוצר של המשנה מתגבר ומגיע לשיאי פריחתו לאחר חורבן בית המקדש השני, ואף לאחר כישלון מרד בר-כוכבא. מייסדי המהפכה החשמונאית היו כהנים, ואחד המעוזים העיקריים של שלטונם היה בית המקדש.
מימי שמעון ולוי ועד לימי החשמונאים (עם תחנה בדמות פנחס), נבנתה לשבט לוי תדמית של אנשי מלחמה קנאים ואף רודפי ייחוס וכבוד. לא מפתיע לגלות שלאחר הסיומים המדממים של הרפתקאות העצמאות היהודית, מבקשים החכמים להוריד את קרנם של הכהנים, ולתפוס בעצמם את מעמד ההנהגה.
"סרסהו ופרשהו"
זה לא פשוט למחוק את מעמד הכהונה מהחוויה היהודית, ואולי גם אין צורך לבחור בדרך הרדיקלית של המשנה הראשונה ב"פרקי אבות". משנה אחרת באותה מסכת, שגם היא תמימה למראה, בוחרת באסטרטגיה אחרת: היא מציינת את הכהנים אך מנטרלת את העוקץ המשיחי שלהם (א', י"ב): "הלל אומר הוֵוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
משנה זו שזכתה לפופולריות ואף הולחנה, נוטלת את האלמנט המלחמתי המאפיין את הכוהנים ("רודף" הוא פועל מקראי המיוחד למלחמה) - ומגייסת אותו למען השלום. היא לא מעלימה את הכהונה, אבל היא מציעה לכהנים נרטיב חדש, הפוך מהמוּכר, אולי מתוך תקווה שהסיפור החדש ישפיע על המציאות.
צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהחריב את בית המקדש
כשקוראים את אגדות החורבן התלמודיות מתברר שעיקר האבל של החכמים קשור לסבל האנושי שנגרם מהמלחמה הכושלת: מותם של ילדים, נשים וגברים, נפילה בשבי, עוני וייסורי גוף ונפש. אך געגועים למקדש וצער על חורבנו כמעט ולא נשמעים בדבריהם.
די מהר הסתבר שחורבן המקדש הוא הזדמנות לריענון וצמיחה של ההנהגה היהודית ושל ערכי הקהילה. עם החורבן איבדו הכהנים את הרלוונטיות שלהם, והורגש צורך קהילתי בהנהגה חדשנית ופורצת דרכים, שתנתב את החיים היהודיים מתרבות שבית מקדש במרכזה, אל עבר מה שהיה באותו הזמן בלתי ידוע, ויחד עם זאת – חייב להיוולד ולהיבנות.
החכמים המירו את חיי בית המקדש בפעילות קהילתית ובית מדרשית, ואת הכהנים הם המירו במורי תורה והלכה.
לפני שאתם רצים לבנות את המקדש השלישי
בתקופה האחרונה מתעצמת נהירה של קבוצות בציונות הדתית לעבר הר הבית, בניסיון לממש את חלום בית המקדש השלישי. סכנת המלחמה לא מבהילה את מנהיגי תנועה זו, ויש אף המייחלים לה תוך שהם רוקמים חלומות משיחיים בסגנון "גוג ומגוג". על כן אציע שיקולים אחרים כנגד הניסיונות להאיץ בפעמי המשיח.
ראשית, התרבות היהודית שעצבו חז"ל וחכמי הדורות שאחריהם, היא אנטי-תזה לתרבות הכוהנית. היהדות של אלפיים השנים האחרונות היא תרבות של יצירתיות ומחלוקת. אמנם בשנים האחרונות מתבצעים ניסיונות רציניים לדכא את המחלוקת ואת היצירתיות של תרבותנו, ועם כל זאת, התרבות היהודית כה התרחקה מתרבות בית המקדש, שנדמה לי שאין לנו היום לאן לחזור, ואין ליהדות דרך לעכל חיים מקדשיים.
שנית, כרגע אתם, הרבנים, שועטים אל עבר המקדש, אך משתושלם חס וחלילה מלאכתכם, יגלו הכהנים שהם לא זקוקים לכם. למה לכם לכרות את העץ הלמדני המפואר שבצלו כולנו חיים?
וחוץ מכל זה – אתם באמת רוצים להביא לאלוהים חיות מתות במתנה? זו הפסגה הרוחנית שאתם שואפים להציע לכם ולנו?
ובבית המדרש של הטוקבקים
נירית (טוקבק 45 בשבוע שעבר) הגיבה קצרות וחדות על אמונה באלוהים, ופתחה באותו טוקבק דיון מעניין. כך כתבה נירית: "את רוצה לקרוא למפץ הגדול - אלוהים? בכיף. רק שאני די בטוחה שהמפץ הגדול לא החליט שאסור לעשות עבודות ברכבת בשבת, או מה אורך השרוול הרצוי, וגם לא גם כמה שעות צריך לחכות בין בשר לחלב".
נירית יקרה, נדמה לי שדעותינו קרובות. האמונה הדתית שלי לא קשורה לסוגיות מדעיות, ואני לא מחפשת באמונתי את 'בורא העולם'. אני מבינה היטב שאני עוסקת ב"חבר דמיוני", ובמקרה שלי ב"חברה דמיונית", אלא שזו דרכי לנסות לבטא ואף להבין את החוויה הרוחנית שלי – בדימויים, ובמה שהוא במקרה הטוב הד קלוש של הרוח.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
