חז"ל העדיפו לגנוז: הספר העצוב בתנ"ך, קהלת
קהלת הוא איש עם נפש זקנה שגילה שהאמת נעדרת, וכפירתו המיוסרת נדמית לטובע בסערת ים המנסה להיאחז בענפי אמונה רצוצים. הדבר הישר והמשמעותי שיכול קהלת לעשות, הוא לגלות את הסוד העגום לדורות הבאים. מה הפלא שחז"ל הזדעזעו - ואיך בכל זאת הכניסו אותו לתנ"ך
הוועדה לביקורת ספרים
חז"ל, שראו עצמם ממונים על שערי הספרייה היהודית, בחרו לעדכן אותנו ברשימת הספרים שהוכנסו על ידם בכוח ובקושי להיכל היוקרתי. ספר "קֹהלת" הנקרא בחג הסוכות, הוא אחד הספרים שכמעט נחמסו מאתנו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מה כל כך נורא ב"קהלת"?
שתי סיבות עיקריות נתנו החכמים לרצונם לשלול מ"קהלת" את תעודת הכשרות, ולהעלימו (לגנוז אותו). סיבה אחת היא "שדבריו סותרים זה את זה", והשנייה – "שמצאו בו דברים שהם נוטים לצד מינות (הכפירה)". ואלו שתי סיבות מצוינות להקדיש בסוכות זמן לעיון בחיבור החוכמה הנדיר הזה.
לא סתירות - ייאוש
עיון שטחי ב"קהלת" יעלה אינספור סתירות בדעותיו וערכיו של המחבר, אלא שקריאה שנייה מלמדת שלא בסתירות עסקינן, אלא בייאוש קיומי (קהלת ב', י"ג-ט"ו): "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשךְ... וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר?!"
"קהלת" לא טוען שצריך להיות חכם וטיפש,"קהלת" טוען שהכל הבלים, ואפילו החוכמה היא טיפשות והבל. "קהלת" מסתובב ביער החיים, מנסה למצוא שביל ללכת בו, אבל בכל פעם הוא מגלה שלפניו רק שבילי סרק. קהלת לא סותר את עצמו, הוא מיואש ממאמציו הבלתי פוסקים למצוא פשר לחיים.
קהלת מעמיד פני מי שבוחר בדרך מסוימת, וזאת על מנת לפרק אותה ממשמעותה וכוחה לאחר פסוק או שניים.
כפירה טראגית
לעומת הסתירות המדומות, הכפירה היא באמת ליבת ספר "קהלת", אלא שהכפירה הקוהלתית איננה מלחמה נחושה באלוהי ישראל ובתורתו. כמו הסתירות, נטועה גם כפירתו בייאוש מגילוי אמת ודרך.
קהלת הוא איש עם נפש זקנה שגילה שהאמת נעדרת, וכפירתו המיוסרת נדמית לטובע בסערת ים המנסה להיאחז בענפי אמונה רצוצים. הדבר הישר והמשמעותי שיכול קהלת לעשות, הוא לגלות את הסוד העגום לדורות הבאים.
ומה נעשה עם חוסר המשמעות?
לא חסרים ב"קהלת" פסוקים יפים ומעוררי מחשבה, ואחד האהובים עלי הוא (קהלת ה', א'): "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".
נדמה שזו תמצית תורת המוסר הספקנית, והיא פשוטה להבנה וקשה לעיכול. התורה הספקנית מורכבת משתי צלעות בלבד; הבנת המציאות - "אלוהים בשמיים ואת/ה על הארץ". והמסקנה - "יהיו דבריך מעטים".
"וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל"
ובמילים שלנו: אנחנו כאלה קטנות וקטנים, שצניעות היא התכונה הראויה לנו. אין זה משנה אם אלוהים הוא אל קנאי או אמא מגוננת; אם הוא האמת, השלמות, המוסר או היקום. איך שלא נקרא ל"זה", אנחנו כאין לידו, כגרגרי החול אשר על שפת הים. מי שיטען שהוא מבין את "זה" ואת רצונותיו, מעיד על היותו יהיר, טיפש או שקרן. זו כל תורת "קהלת".
"הנפש שבך אין אתה שולט עליה"
מדרש מעניין מספר שאדריאנוס קיסר (זה שדיכא את מרד בר כוכבא והרג, על פי המסורת, את רבי עקיבא), ביקש להיות אלוהים, ומשלא מצא דרך לממש את רצונו פנה ליועצים שונים. בתחתית רשימות יועציו, ולאחר שנואש מכולם, הוא פנה אל אשתו, שנתנה לו את תשובת המחץ (תנחומא בראשית ז):
"...נכנס (אדריאנוס) לבית כשהוא זעוף. אמרה לו אשתו: הללו הטעו אותך שתוכל לעשות אלוה. אתה מלך גדול וגיבור והכל בידך, אני אומרת לך דבר אחד תן לו (לאלוהים) פיקדונו ותעשה אלוה. אמר אדריאנוס לאשתו: מהו פקדונו? אמרה לו: הנפש. אמר לה: אם תצא נפשי, מה אעשה?! אמרה לו: הנפש שבך, אין אתה שולט בה... והאיך תעשה אלוה?!"
אנחנו לא שולטים על כלום, אפילו על עצמנו איננו מולכים, ואיך נבקש להבין את העולם?
מי שרוצה לגנוז - גונז
ספר "קהלת" מלנכולי, ואמונתו הדתית משולה לעלה נידף ברוח, ועל כן יש להרהר בבחירת החכמים להשאירו במקום כבוד בספרייה שלנו, ויש אף להרהר על בחירת הדורות והקהילות לקרוא בו ברוב עם בחג הסוכות.
בספריית בית הספר היסודי שבו למדתי, הכילו מדפי הספרים גם "ספרות חילונית". אלא שעל מנת לשמור עלינו, התלמידות, מהשפעותיה "הרעות" של ספרות זו, נהגה הספרנית למחוק בטוש שחור משפטים "בעיתיים" המתארים דברי חיבה ומגע בין בנים לבנות. מיותר לציין שהפסקאות המחוקות זכו לפופולריות מיוחדת, וטכניקות לקריאתן פותחו בקלות.
דברי החכמים על הרצון לגנוז את ספר "קהלת" משולים לטוש השחור של ברכה הספרנית, שהרי הם מגבירים את המוטיבציה של הספקנים והכופרים לעיין בספר.
הם באמת היו מתוחכמים
אני לא יודעת מה אמרה לעצמה ברכה הספרנית בעודה קוראת ומוחקת משפטי ערגה מספריה של דבורה עומר, אולי היא חמדה לצון ואולי הייתה תמימה.
דבר אחד אני יודעת: לחז"ל אי אפשר לייחס תמימות, וכשהם מספרים לנו ש"בקשו לגנוז את ספר קהלת", הם מבינים שהם שולחים אותנו להתעמק בתכניו.
המורכבות שמציג "קהלת", ייאושו מהבנת העולם ורצון האל, הם לחם החוק של חכמי המשנה והתלמוד. אני חושבת שיותר מכל ספר מקראי אחר, קהלת הוא המורה הרוחני של חז"ל, ועל ברכי המורשת העצובה, הספקנית והמפוכחת הזו צמחה הלמדנות היהודית.
לא רואים את האור
מכירים את זה שאנשים שחוו סף מוות, "שבים" אלינו ומספרים מה ראו "שם"? רבו מספוֹר העדויות על מנהרה ואור גדול בקצה, ועל יקירים שממתינים לבאים באלומת האור אך מפצירים בהם לשוב לעולמנו.
אני לא יודעת מתי באה לעולם הגִרסה המנחמת הזו של העולם הבא, בכל מקרה, לחז"ל היו גרסאות שונות בתכלית. אחת מהן מספרת על רב יוסף, בנו של החכם רבי יהושע בן לוי, שהלך ל"שם" וחזר (פסחים נ, א): "אמר לו אביו: מה ראית? אמר לו: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: בני, עולם ברור ראית".
סיפור פשוט, עצוב והולם את משנתו של "קהלת". בניגוד לסיפורי האור, מבקשים חז"ל לטעון שכאשר נגיע למעלה, לא נזכה לחיבוקים ואהבה, אלא להבנה שבעולם הזה לא הבנו דבר. גילוי אי ההבנה איננו "עולם הפוך", אלא "עולם ברור", אלא שבהירות זו אינה בידינו בעודנו בחיים, ועל כן ראוי שבארץ "יהיו דבריך מעטים".
שב ועל תעשה?
מה עושים אם לא מבינים דבר? התשובה החז"לית והדתית הפרדוכסלית היא שלוקחים אחריות. אי-ההבנה של המציאות צריכה לפעול בשירות הצניעות, אך גם בשירות האחווה האנושית ולא בשירות הבטלה.
כיוון שגם הימנעות היא אמירה דתית ומוסרית, אין מנוס מקבלת החלטות. ספקנות לא צריכה לסרס בחירות מוסריות, היא רק צריכה להקטין את המוטיבציה ואת האמונה ביכולתנו לשפוט את הבחירות המוסרית של הזולת.
הספקנות צריכה לשמש מנוף לאחווה אנושית, שהרי כולנו באותה סירה רעועה, ואין לנו דבר מלבדנו. באותו זמן צריכה הספקנות להרחיקנו מההתנשאות, מהשנאה ומהמלחמות. מי שמדבר על "עם הנצח", מי שקורא לבני אדם אחרים "סוטים", "רשעים" או "בוגדים", מוטב שירוץ ויעיין בספר קהלת, וילמד צניעות מהי.
בקהילה ספקנית, בקהילת "קהלת", חיים אנשים שמקבלים החלטות מתוך ידיעה שהאפשרות שהם צודקים ומבינים את משמעות העולם ואת רצון האל, קטנה בהרבה מהאפשרות שהם לא מבינים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
מגיב 43 האנונימי (למה בעצם להיות אנונימי, למה רק אני מזדהה בשם? חברותיי וחבריי, אולי כדאי שכך תנהגו גם אתם?) כתב לי: "זה מה שרצית רוחמה? להגביר שנאת חינם בימי תשובה? את בטח מתמוגגת מכמות הטוקבקים אבל האם לשיח הזה פיללת? כנראה שכן".
יקירי, ראשית, אני בהחלט שמחה על כמות הטוקבקים המעידה על ערנות בית המדרש שלנו. פעמים רבות אני לא שמחה על הטון שלהם. ברוח הדברים שכתבתי על "קהלת" אני מודה לכל מי שמסייע בידי להטיל ספק בטענות הנחרצות שאני טוענת, אבל גידופים והאשמות לא עושים את העבודה הזו.
ואני "מגבירה שנאת חינם", למה? כיוון שאני מבקשת לערער על טענות דתיות מקובלות? האם אהבת הבריות מושגת להבנתך רק בעזרת כדורי שינה רוחניים?
ולמגיבה 55 (מהדוממים) תודה, התרגשתי לקרוא את דברייך.
שבת שלום וחג סוכות שמח!
לפנייה לכתב/ת 
