חטאים מכובסים: הקהילה הדתית כבר לא שותקת
הרבנים של שנת התשע"ו לא שונים מקודמיהם, או מבעלי שררה אחרים. מי שהשתנה לטובה זו הקהילה שלא מוכנה לשתוק עוד את חטאיהם; הקהילה שמבינה שכביסה מלוכלכת מכבסים רק בחוץ. אחרי פרשיות הרבנים ומצעד הגאווה, אני נכנסת ליום הכיפורים התשע"ז בידיעה שאנחנו בעיצומו של תהליך קהילתי למירוק חטאים
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
במחשבה שנייה ואופטימית הזכרתי לעצמי שהרבנים של שנת התשע"ו לא שונים מקודמיהם, ומי שהשתנה ולטובה זו הקהילה שלא מוכנה לשתוק עוד את חטאיהם. מי שהשתנה זו הקהילה שמבינה שכביסה מלוכלכת מכבסים רק בחוץ.
"תזיל דִמעה... ותיאנח: היו זמנים, היו זמנים"
בעודנו תלמידות בבית ספר ועל בסיס יומי ממש, התמודדנו עם רבנים שפגיעתם רעה; הם לטשו עיניהם בחצאיות התלבושת שלנו, בפתחי החולצות ובאורך השרוולים; רבנים שרמזו רמיזות מיניות מקושטות בנזמי הזהב של הלכות צניעות, רבנים שלא הסתפקו ברמיזות, רבנים שפרצו גבולות, רבנים שדרשו שקולנו לא יישמע, והם השיגו זאת בלי קושי. עם מצוקה דומה התמודדו גם חברינו הבנים, והקהילה שתקה.
לאלימות מוסרית ובוודאי מינית של אנשי דת יש מאפיין ייחודיי, שכן לכל הצרות הידועות, מצטרפת גם הפגיעה הרוחנית. יחד עם זאת, חשוב להזכיר ולזכור שהרבנים מעולם לא היו לבד. מי מאתנו לא הוטרדה על ידי פרופסורים באוניברסיטה, ממונים במקומות העבודה, רופאים, פוליטיקאים גדולים או קטנים, וכל בעל שררה זוטרה ומזדמנת?
באבוד רשעים אלה אין בלבי רינה. אין דבר משמח ברבנים העומדים למשפט על פגיעותיהם בחברות וחברי קהילתם, אין דבר מלבב בצעיף המרובב שהם כורכים סביב ספר התורה האהוב שלנו. הרבה סבל הם הביאו לחיינו אך בנופלם אינני שמחה.
שמחה - לא, אבל גאה - כן
אני נכנסת ליום הכיפורים של שנת התשע"ז כשהגב קצת מזדקף והלב יותר רגוע.
אני נכנסת ליום הכיפורים שנת התשע"ז בידיעה שאנחנו בעיצומו של תהליך קהילתי למירוק חטאים.
אני נכנסת ליום הכיפורים של שנת התשע"ז בידיעה שמה שהיה, וכל כך נורא היה, כבר לא יהיה.
בל נִטעה, הבית עדיין מלוכלך, מאוד-מאוד מלוכלך
כתמים רבים נותרו על הקירות ובעיקר בסתרי חומה. גופים חוללו ולבבות נשברו, ואין להם מרפא. על כל אלה ראוי לא לשקוט ולא לנוח וגם לקרוע קריעה, ולהפנים את דבריו של קהלת (א', ט"ו): "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנֽוֹת".
ועם כל זאת, נדמה לי שביום כיפורים זה כשתשב אלוהים באשר תשב, ותרים רגליים עייפות על הכיסא שלמולה (ואם ממש חשוב למישהו – יישב אלוהים, המלך, על כס מלכותו), ביד עמלה היא תלטף את ראשינו, ותאמר: "כל הכבוד, אני יודעת שהיה כל כך קשה, הרי אלפי שנים סבלתן. אני יודעת שעוד יהיה קשה, אבל אתן עושות את זה באומץ, ובמידה יפה של הצלחה".
בלוח הניקוד של השמיים יתווספו לקהילה כמה כוכבי זהב
בשביל שיהיה לנו לאן לכוון בתפילותינו אני מכנסת כאן כמה אבני דרך (כמו האבנים שאז, במעבר הירדן), שיזכירו את ניקיון החטאים שנעשה בשנת התשע"ו.
אמיצות מול הכריזמה
בימים אלה כלואים ונשפטים בישראל שני רבנים מפורסמים שהכריזמה הייתה כלי העבודה המרכזי שלהם. זה הישג קהילתי שהונהג על ידי נשים וגברים, שחרף האלימות והתמיכה הקהילתית בפוגע, אזרו אומץ והתלוננו נגד הרב ברלנד, ועל ידי שלוש-עשרה נשים אמיצות שהעידו נגד הרב שיינברג.
ההתעקשות להביא את הרב ברלנד לדין בישראל, ובעיקר - התמיכה הקהילתית והרוחנית שלה זוכות המתלוננות נגד הרב שיינברג, הם שני מאורות, שני כוכבי זהב בשמיים השחורים של האלימות המינית והרוחנית.
שליסל, לוינשטיין וחיבוק דתי לקהילה הלהט"בית
לפני מעט יותר משנה נרצחה שירה בנקי ז"ל, נערה ברת לבב שצעדה בשביל המוסר. שירה נרצחה על ידי אדם דתי מוסת ומסית ובשם הדת. לא התקרר הדם מעל קברה, ומנהיגים דתיים שחושבים שאלוהים שונא הומואים אבל אוהב הלבנת פנים והסתה, ביקשו להוסיף וללבות את מדורת השנאה כלפי הגאים.
התפרסמו במיוחד דבריו הרעים והסוטים של הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינה צבאית בישראל. אלא שהפעם - ונדמה לי שלראשונה - עמדה הקהילה הדתית כחומה בצורה ואוהבת נגד הרב לוינשטיין ויתר הרבנים שטופי הפחד והשנאה.
לא היו ימים טובים לירושלים כיום מצעד הגאווה שנת התשע"ו. כיפות ושביסים הובילו את המצעד, ופסוקי אהבה נשאו באוויר. הקהילה הדתית זרעה כוכבים בשמיים וחיבקה את הלהט"בים שלה.
השירה הזאת
אחד הארגונים הדתיים, "תג-מאיר" שמו, חילק במצעד סטיקרים שביקשו להביע את הזעזוע הדתי מרציחתה של שירה. פסוק הסטיקר נלקח מפרשת השבוע, "וילך", ומאז הוא לא מרפה ממני: "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד".
את הנערה המתוקה והמצפונית שכולנו מכירים מהעיתונים, אין דרך להחזיר אל החיים ואל הוריה. אבל אולי לצד כוכבה המאיר של שירה, יש כוכב זהב לקהילה דתית שנצבה במצעד ברבבותיה, ונשבעה "לא עוד".
מתווה "נשות הכותל"
לאחר עשרים שנות מאבק של "נשות הכותל", אושר בינואר 2016 מתווה הכותל המקצה רחבת תפילה שוויונית שבה יוכלו כל יהודייה ויהודי להתפלל בהתאם לאמונתם. ראש הממשלה תוקע מקלות בגלגלי החירות הדתית הזו, והפגיעה ב"נשות הכותל" ובחופש של כולנו, נמשכת. אבל את המתווה האמיתי הן כבר נטעו עמוק באדמה.
ההישג הגדול של "נשות הכותל" הוא בשיתוף פעולה בין זרמי. בניגוד לפטריארכיה שפלגה את העם היהודי לזרמים, בניגוד לעמדתם של רבנים אורתודוכסים שרגלם לא תדרוך בבית כנסת רפורמי, ופיהם לא יספור רפורמים למניין – "נשות הכותל" מצאו דרך, והן מוכיחות שנשים יודעות להתפלל יחד, והרוחניות חשובה מהפילוג.
הנשיא קצב לא נקצב
אני לא מאושרת מסבלו של הנשיא קצב בכלא, והייתי שמחה לוּ היה ניתן לקצוב את ענשו. האמת, הייתי הכי שמחה אם הוא לא היה חוטא והיה מסיים את חייו בכבוד נשיאים.
למרבה הכאב, הרבנים שהסתירו את פשעיו של הרב קופולוביץ' ותומכים ברב אלון, הקפידו להביע גם את תמיכתם הפומבית בקצב. כאילו ביקשו ללמדנו שדת ואלימות נגד נשים - היינו הך.
אלא שכאן שבה וניצחה הקהילה המוסרית את פרנסיה החוטאים, והבהירה שאין מחילה ואין קיצור עונש בלי הודאה בחטא וחזרה בתשובה.
חסד היה עושה קצב עם הקהילה וגם עם נפשו לוּ היה לוקח אחריות. הוא בחר לא לעשות זאת, ואני גאה להיות חברה בקהילה שלא מוחלת לו על כך.
כוחה של הכוורת
השנה למדנו לחוות את כוחה המייטיב של הכוורת, קבוצות של חברות וחברים בפייסבוק ובשלל מדיות חדשות, שמחויבות לכבס את הכביסה המלוכלכת בכל במה אפשרית. קבוצת הפדלחו"שיות (המונה כמעט 12 אלף נשים וגברים) היא קבוצה חשובה מאין כמוה (ובוודאי לא היחידה), המחויבת לתת במה חופשית גם לקורבנות אלימות דתית ומינית, להקשיב, וליצוק ביטחון ואמון.
חברות וחברי הקבוצה הטובה הזו לא מסתפקים בהקשבה חומלת, והם מחייבות ומחייבים את עצמם לאקטיביזם דתי-מוסרי. כל אבן נהפכת, כל תלונה נבדקת (באופן וולונטרי מאוד מחויב) וכל עבריין נדרש לתת את הדין. זו קבוצה של נשים אמיצות ועמלות שפעלו גם השנה ללא לאות ועם הרבה כאב, אחווה וסבל, לנקות את הבית ולחבק את הפצועות.
עוד מעט יום כיפור, ולצד הכאב אנחנו יכולות לשאת בגאווה עיניים לשמיים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
"סלחן, לא שכחן" (בטוקבק 24 בשבוע שעבר) כתב לי:
"פרופסורית יקרה, שנה טובה לך. אך, את זו שצריכה לבקש סליחה מכל אלה שאת יצרם ליבית במה שכתבת. על כל הדברים הבלתי מדויקים בעליל שכתבת במהלך השבועות ובעיקר... מהעובדה שאת מעולם לא התמודדת באמת עם המגיבים. רשמת משפט ורבע לצאת ידי חובה, ולא התמודדת עם תגובות ראויות משני הצדדים, וכשלא מצאו חן בעינייך, התעלמת מהן לחלוטין.
"כבן אדם, אני סולח לך, את כותבת ככל שאת רואה לנכון במטרה להביא למשהו טוב יותר כפי שאת רואה אותו".
סלחן יקר, אני מודה לך על שאתה סולח לי ואני גם מעריכה ומודה לך על הפרשנות המֵיטיבה לכוונותיי. אני מוכנה לבקש סליחה, אך בשביל שזו תהיה אמיתית עלי לדייקה - אני לא מבקשת סליחה על דעותיי, ואני לא חושבת שאני עסוקה בליבויי יצרים. אני מביעה את ידיעותיי ודעותיי בענייני יהדות, וכואב לי לגלות שמי שלא מסכים אתי, מנסה לעשות דה-לגיטימציה של דבריי. אם טעיתי בפרשנות של מקורות – אנא תקן אותי ואודה בטעותי, ואם לא טעיתי – נוכל להתווכח.
אני בהחלט מתנצלת על חוסר היכולת להגיב לכל הדברים החשובים שנכתבים ב"בית המדרש של הטוקבקים", ואני משתדלת להגיב לכל מי שפונה אלי באופן אישי בפייסבוק או באי מייל (wg@netvision.net.il). אשמח להמשיך לשוחח אתך.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
