תתכוננו: הגניוס היהודי בסכנה
מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו ישנה בולטות יהודית של מצוינות, הרבה מעבר לחלקם הזעיר באוכלוסייה הכללית. הסיבות: בידוד דתי, גלות, רדיפות והתבדלות. מכל אלה לא נשאר הרבה. היהודים בישראל כבר לא גלותיים או מבודדים - ואלה שבתפוצות כבר לא נבדלים תרבותית, ונטמעים בחברה. לגניוס היהודי יש סיבה לדאגה
המלחין החשוב, פורץ הדרך, ארנולד שונברג, חזר ליהדות בשנת 1933. הוא נולד כיהודי, אחר כך המיר את דתו ונעשה לותרני למשך שנים ארוכות. אחר כך התלבט, ולבסוף החליט. עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בלי ספק סייעה להחלטה הזאת. בטקס שיבתו ליהדות עמדו לצידו שני עדים: האחד, דייויד מרנוב, חתנו של הפיזיקאי אלברט איינשטיין. השני, הצייר מארק שאגאל.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
גם גוסטב מאהלר היה מלחין פורץ דרך. גם הוא המיר את דתו לנצרות, בכדי להבטיח את מקומו כמנהל האופרה המלכותית של וינה. הוא נשא אישה לא-יהודייה, ונקבר על ידי כומר קתולי. מבקריו האנטישמים המשיכו לטעון שהמוזיקה שלו ״יהודית״. כך אמרו אנטישמים גם על שונברג, וכך אמרו גם על הפיזיקה של אינשטיין, בטרם הבינו כולם שהאמת לצידו.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- מזמור לדניאל: "אומר תהילים כדי להיות בן אדם"
- כשניצולת השואה פגשה את מועדון כדורגל ליברפול
ויהי אור: מה אתם יודעים על בראשית?
במאה-וחמישים השנים האחרונות היו לא מעט יהודים שהתבלטו לעומת סביבתם בחוכמה, ביצירתיות, ביכולת לפרוץ קדימה. זוכים של פרס נובל, מלחינים נודעים, הוגי דעות. כמה יהודים בדיוק? הנה, כבר צריך להשיב בשאלה על שאלה, כמו שעושים היהודים: תלוי את מי סופרים. האם סופרים גם את אבי הקומוניזם, קרל מרקס, שנולד כלא יהודי? האם מוותרים על מרקס אבל סופרים את מאהלר, היהודי ואחר כך הלא יהודי. האם מוותרים על מאהלר אבל בכל זאת סופרים את שונברג, היהודי, ואחר כך לא יהודי, ואחר כך שוב יהודי - או שאולי סופרים רק את אינשטיין ושאגאל, שהיו ונותרו יהודים.
אז למה היהודים מצטיינים?
זו שאלה שעלולה להיראות קטנונית, אך היא מסתירה מאחוריה שאלה גדולה יותר, מעניינת יותר. בהנחה שהיהודים באמת מצטיינים ביחס גבוה לעומת סביבתם הלא יהודית – הנחה שצריך לדבר עליה – מה בדיוק הסיבה להצטיינות הזאת?
אם המדע של איינשטיין הוא מדע ״יהודי״, וגם המוסיקה של מאהלר היא מוזיקה ״יהודית״, יש בזה לקח מסקרן: כנראה שלא צריך לחיות חיים של יהודי פעיל בכדי לזכות ב"מתת ההצטיינות היהודית". שהרי מרקס גדל בבית לא יהודי; אינשטיין בא מבית יהודי בהכרתו, אבל ספג מעט מאוד יהדות בבית; מאהלר התנצר ולא התחרט; שונברג המשיך להלחין באותה רמת כישרון גם כשלא היה יהודי. אם כך, ברור שלא חיים יהודיים הם הגורם להצטיינות.
אז מה כן? אפשר להציע כמה השערות, לכל אחת חסרונות ויתרונות. ישנה תרבות יהודית של אוריינות והערכה ללמדנות שמתקיימת כבר הרבה מאוד שנים. יכול להיות שהמאפיין התרבותי הזה, הוא שמביא את היהודים לחוכמה ולהצטיינות. ישנן גם נסיבות חיים מסוימות, שאילצו את היהודים להתאמץ יותר כדי להגיע להישגים, משום שהיו זרים בחברה שחיו בה. ישנה גם גנטיקה יהודית, של קהילה ששמרה על עצמה ואולי התפתחו בה מאפיינים של אינטליגנציה – תיאוריה לא במיוחד נעימה לאוזן בגלל החשש המוצדק מנימה של גזענות, אך אי אפשר לשלול אותה.
עכשיו נחבר את כל המאפיינים הללו ואת הסיבות האפשריות להם: מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו ישנה בולטות יהודית של מצוינות, הרבה מעבר למה שאפשר היה לצפות ביחס לחלקם הזעיר של היהודים באוכלוסייה הכללית. יהודים בלטו גם כאשר גדלו בבתים יהודיים מאוד, וגם כאשר גדלו בבתים מתבוללים; גם כאשר הרגישו יהודים, וגם כאשר ניסו לנער את התווית היהודית מעליהם.
מנדלסון כמשל
הסיבות לנסיקה הפתאומית הזאת של היהודים בתרבות העולם כנראה מגוונות, אך הן נשענות על נתונים חברתיים ופוליטיים נכונים לשעתם: יהודים שחיים בין לא יהודים, שחיים בתקופה של טלטלה פוליטית וחברתית, שחיים במקומות שבהם אפשר להוציא את הפרץ היצירתי מהכוח אל הפועל, ועם זאת מקיימים המשכיות ביולוגית יהודית שניתן לזהות.
הוגה הדעות משה מנדלסון היה יהודי. נכדו, פליקס מנדלסון, כבר היה נוצרי אדוק – אבל המשיך להיחשב על ידי מבקריו, בהם המלחין ריכרד ואגנר, ליהודי.
מכל אלה לא נשאר הרבה: היהודים בישראל כבר אינם חיים בקרבם של לא יהודים, ותרבותם שונה מאוד מזו של היהודים הגלותיים של אירופה במאה ה-19 ואמריקה במאה ה-20, ודומה הרבה יותר לתרבותם של עמים אחרים שיש להם מדינות צעירות. גם היהודים בתפוצות השתנו: הם כבר לא ממירים את דתם – אין בזה צורך בכדי להתקדם בחיים – אך הנבדלות התרבותית שלהם כבר פחות ברורה, ולא פחות מזה ההמשכיות הביולוגית, שהנישואים המעורבים שוחקים אותה בקצב מהיר.
המסקנה מטרידה, אך יש מה לעשות
ובמילים אחרות: אם היהודים צריכים להיות שונים בכדי להיות חכמים, הם כבר פחות שונים. אם הם צריכים להתחתן עם יהודים, גם את זה הם עושים פחות.
מחציתם החיה בישראל כבר איננה מתמודדת עם עולם לא יהודי. מחציתם החיה בתפוצות כבר איננה נרדפת ומופלית לרעה. כלומר, כל ההסברים שניתנו עד עכשיו לחוכמת היהודים הם הסברים הטובים לעבר, אך אינם טובים באותה מידה להווה או לעתיד. הם אינם מבטיחים שהיהודים – אם היו פעם יותר חכמים – יהיו יותר חכמים גם בעתיד.
זאת מסקנה מטרידה עבור כל מי שבונה על המוח היהודי שימציא לנו פטנטים, ויציב אותנו בעמדת יתרון מול עמים אחרים וקהילות אחרות גם בעתיד. היהודים הם עם קטן, לעיתים פגיע. את מעט היתרונות שיש לו הוא צריך לטפח, לא לזנוח.
על כן, מהמסקנה המטרידה ראוי להוציא גם ציוני דרך לפעולה: טיפוח מצוינות, התעקשות על אוריינות, קורט של אליטיזם תרבותי, ראש פתוח לעולם הרחב בלי לוותר על השבטיות המשפחתית. ובלבד שמדינת היהודים לא תעשה את היהודים פחות חכמים.
שמואל רוזנר הוא מחבר הספר ״היהודים, 7 שאלות נפוצות״, שהפרק השביעי שלו עוסק בשאלה: ״האם יש גניוס יהודי?״ (בהוצאת בית התפוצות וכנרת זמורה ביתן).
לפנייה לכתב/ת 
