"משבר בוכריס" שלי: לא רוצה להשתייך לציבור הדתי
כתיכוניסטית הוטרדתי מינית, אבל מקום העבודה העדיף להשתיק כדי לא לאבד את כשרות המהדרין. כשהתבגרתי פרצה פרשת אלון, והסיפורים התרבו - אבל הציבור הדתי-לאומי העדיף להכחיש. ואז התפוצץ סיפור בוכריס, שהיה הקש ששבר את גב הגמל. הציבור הדתי שבתוכו גדלתי איננו מרחב בטוח דיו לי, כאישה
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כשהייתי תיכוניסטית עברתי הטרדה מינית מתמשכת במקום העבודה שלי. עבדתי ביקב כמלצרית וכעובדת בתוך המטבח, מתוך ניסיון לעשות את צעדיי הראשונים לקראת עצמאות כלכלית.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- מפגינה חרדית חנקה מתפללת בכותל. צפו בתיעוד
- זה ביני לבין אלוהים שלי/ עמיר בניון
- "הגעת ליעד הסופי בהחלט": Waze בבית הקברות
במטבח עבד טבח, אדם חרדי בעל משפחה. כל עובד במקומות קולינריים יודע שמסעדנות היא תחום אמוציונלי ושובר כלים, שישנם הרבה פיצוצים, וכדאי לך מאוד לעשות את המצופה ממך כדי להימנע מפיטורים. בתור נערה צעירה ומבוהלת שמחתי מקבלת הפנים החמימה שעשה לי אותו הטבח. הטקטיקה שלו - במודע או שלא - היתה זיהוי נשים חלשות במרחב המסעדה, ואז כשהן תחת חסותו הרגשית, לעשות בהן מה שבא לו.
לא העזתי לצייץ ולומר שלא נעים לי שהוא כל הזמן נוגע בי, שאני מפחדת לרדת למחסן איתו, שהוא מצמיד אותי לפינה, שבכל הזדמנות במטבח הוא אומר לי מה היה מוכן לעשות איתי, שהידיים שלו מגיעות למקומות בגוף שלי בטעויות מכוונות כל הזמן. חוויתי את עצמי ככלי ריקני, והשתדלתי לעבוד בלי לחשוב. אחרת הייתי מבינה שאני בחוסר שליטה על הגוף ועל הבחירות שלי, ובוכה על הכישלון שלי לומר לא.
היקב פחד לאבד את הכשרות, על חשבון הצדק
כמה חודשים אחרי שעזבתי את העבודה ביקב, כשהייתי בכיתה י"ב, תפסתי טרמפים ל"שבת חרדים" בירושלים. הוא עצר לי, ופחות או יותר הכריח אותי לעלות לרכב כי הוא "בדיוק נוסע לאן שאני צריכה". כל הדרך ישבתי קפואה מאחור, בעוד הוא נוהג ביד אחת - וביד השנייה ממשש את הרגליים שלי.
כשהגענו לרמות אשכול ביקשתי ממנו לרדת. הוא עצר את הרכב הנעול וניסה לחתור עם הידיים למקומות אחרים. אני באמת בהדחקה, אבל בסוף הצלחתי לברוח המומה ומושפלת, ומאשימה את עצמי.
עברו כמה שנים. את ההשפלה והכאב לקחתי לכל מקום. הביטחון העצמי שלי התרסק, ומי שמכיר אותי יודע בדיוק על מה אני מדברת. כל הערך העצמי שלי כאדם חכם וכאישה יפה התמוגג תחת אשמה כבדה ותחושה שנלקח ממני הדבר הכי אישי שלי - הגוף שלי.
בדיעבד התברר לי שהייתי אחת מתוך עשרות שעברו את אותו הדבר. דורות של עובדות היקב עברו את הטיפול המסור שלו, בלי שום יכולת להתלונן ולדבר. כלום. היקב ידע מכל מה שקורה ולא עשה דבר. אתם שואלים למה? אז תקשיבו טוב: אחיו של הפוגע הוא האחראי הראשי על מערך כשרויות המהדרין באזור ירושלים. עשיית הצדק הייתה מביאה את המסעדה לאובדן כשרות המהדרין שלה. קחו שנייה לעכל את השחיתות הזו.
מעבר לאטימות הזו היה עובד מטבח אחד שלא פחד לאבד את מקום עבודתו בשביל הצדק, וניסה לעורר את מודעות המועצה שבתחומה היה היקב, לעניין. עובדת המועצה שעברה הטרדה מינית בעצמה, ניסתה לעודד אותנו לפתוח את העניין ולהתלונן. אני לא רוצה להמשיך לעסוק בפרטי הסיפור שלי, ובבחירה שלי לעצור את הליך התלונה, שהיה גדול עליי, אני רוצה להמשיך לנקודה הבאה.
ציפיתי מהציבור הדתי להגן עליי
גדלתי והתבגרתי כפמיניסטית וכאישה חזקה. לימדתי את עצמי להביע דעות, ללכת עם האמונה שלי עד הסוף - ולייצר לעצמי מרחב חיים מכבד, אוהב ומעצים. הקושי הציבורי שלי התחיל כשראיתי את פורום "תקנה" עמלים בסיפורו של מרדכי אלון, אל מול אמירות ציבוריות המאשימות את הקורבן ומזכות את התוקף.
ציפיתי, באמת ציפיתי מהציבור הדתי-לאומי להגן עליי ולא להאשים אותי. לומר לי שתעודת כשרות-מהדרין היא מצווה שבין אדם למקום, וכבוד הבריות היא מצווה שבן אדם לחברו. ואין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.
הסיפורים בציבור הדתי-לאומי התרבו כהר. המבוכה הייתה גדולה. "מה שוות תקנות הציבור ומה משמעותה של קהילה, אם מייצגיה ככה נוהגים, ועוד מכחישים את המיוחס להם?" שאלתי שוב ושוב - ולאף אחד לא הייתה תשובה.
האתרוג הדתי התורן נשחט - וכולנו במגננה
ואז התפוצץ סיפור בוכריס. כשהפיד שלי התמלא בבקשות לחתום על עצומות להוכחת חפותו - רתחתי על הצביעות הזו, שחוזרת על עצמה בכל פעם שהאתרוג הציוני-דתי התורן נשחט. האתרוג המגזרי הזה, למרבה המפתיע, עשוי שס"ה גידים ורמ"ח איברים בדומה לרוב בני האדם, ולמרות שיש לו חלק אלוה ממעל הוא איננו אלוה. ואם הוא חוטא, הוא יתן את הדין. גם אם הסגידה גורמת לאנשים קושי להאמין.
חברה דתית שאמורה לרצות באמת ובצדק, מבקשת לחפש סיפורי מרמה על הנפגעת? מה קרה לדאגה הערכית לחלש? אישה אמיצה קמה, פותחת את הפה ושוברת שתיקה, וכולם משתיקים אותה בחזרה בתואנות "טיימיניג"? אין בושה וחמלה?
עבירות מין הן אלימות לכל דבר. בכל פעם שאני נקלעת לוויכוחים על סיפור בוכריס, אני מופתעת מיכולתם של אנשים להאשים את הקורבן, להמשיך ולנקות את ידיו למרות שהודה בחלק מעבירותיו.
ואני שואלת באמת - למה שמישהי תרצה להקריב את עתידה ואת ההווה הנפשי שלה, ולשקר על דבר נורא כל כך? אני המומה כל יום מחדש שהציבור הדתי שבתוכו גדלתי איננו מרחב בטוח דיו לי, כאישה, ולי, כאחת שעברה משהו לא קל.
לא רוצה להיות שייכת
ההתנהלות החברתית הזו, הממליכה מלכים ומאבדת את ההיגיון השיפוטי, גורמת לי לפעמים לרצות להתרחק ולא להשתייך חברתית לדתיות הזו, שעושה עוול לעצמה ותקועה במושגים של המאה הקודמת.
השיתוף הזה עלה לי בהרבה כאב, טיוטות ומחשבות. החלום שלי הוא לגדל את הבנות שלי במרחב בטוח, הוגן מכבד ומעצים. אני יודעת כמה זה מפחיד לדבר. אני יודעת כמה זה קשה לשחזר. אני מקווה שזה נותן יד למי שצריכה או צריך. תודה. כי לא הייתי משתפת, אם לא הייתי יודעת שתחבקו.
הפוסט פורסם בקבוצה הסגורה פדלחו"שיות ("פמיניסטית דתייה ללא חוש הומור"), "קבוצה שהיא כבית לי", כהגדרת שלומצי דאר. "כשאני אומרת 'החברה הדתית-לאומית', אני לא מדברת על האור הגדול שהמהפכה הפמיניסטית מביאה לעולם, כי אם על כל אלה שאנחנו עדיין נלחמות בהם ובדעתם המזיקה כל כך".
לפנייה לכתב/ת 
