"לא מלמדים אותנו למות": גורו האמונה של הנשים הדתיות
"סלב סרטן": כך קוראת לעצמה חני וינרוט, אישה חרדית שהרופאים נתנו לה שישה חודשים פלוס-מינוס לחיות. זה היה לפני שבע שנים. במהלכן הפכה "גורו אמונה" לאינספור נשים: "האישה החרדית שוכבת בהוספיס, ויותר ממה שכואב לה למות - כואב לה שה' אולי לא אוהב אותה"
"סלב סרטן": כך קוראת לעצמה חני וינרוט (33), אישה חרדית שהרופאים נתנו לה שישה חודשים פלוס-מינוס לחיות, לאחר שאובחנה כחולה בסרטן כרוני - מחלה שדינה מוות. זה היה לפני שבע שנים, בעיצומם של לימודי התואר השני בפסיכולוגיה, ולווינרוט היה אז כל מה שרצתה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"באותו זמן, שנייה לפני שזה קרה, אם היית שואלת אותי מה הייעוד שלי - הייתי עונה לך לגדל את שלושת ילדיי, ללדת עוד כמה ילדים, ברור, לסיים את התואר השני עם שאיפה לדוקטורט - ולעבוד בלעזור לאנשים", וינרוט אומרת. "היה לי יעוד רוחני, וגילוי המחלה שבר אותי. כי פתאום הייתי צריכה יעוד חדש".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- "מלמדים דעות כופרניות": כנס נגד השכלה גבוהה - במימון עיריית ירושלים
- אישה בין רבנים: היהודייה הדתייה החזקה באירופה
- הרב ההומו שהבריטים העריצו: נפטר ליונל בלו
- הרב ההומו שהבריטים העריצו: נפטר ליונל בלו
"על זה היה הבכי שלי, הסצנות, הדרמות, המשברים, הכעסים. על מה אני עושה עכשיו? למה אני קמה בבוקר? את הילדים האלה אני לא אוביל לחופה, לתורה ולמעשים טובים. פסיכולוגית אני לא אהיה, אז למה? הייתה לי משאלת מוות לא במובן של להתאבד, אבל במובן של אמירה לקב"ה: 'אם גזרת עלי כליה רוחנית, אין לי מה לעשות פה. הגוף הזה יחיה עוד יום או פחות יום. זה כמו התעללות. בשביל מה אתה מחזיק אותי, אם אני לא יכולה להיות באמת חלק מהקיום הזה?' אני זוכרת שזה הטריף אותי. ממש".
מתוך המשבר, ההלם והכעס מצאה וינרוט את השליחות והייעוד שנתנו לה כוחות להמשיך. מה שהחל במכתבי פרידה פרטיים שכתבה לילדיה והעלתה לפייסבוק, "פשוט כדי שלא יילכו לאיבוד" – הפך אותה לאדם מאוד לא פרטי, "גורו אמונה" לאינספור נשים דתיות שעוקבות אחריה באדיקות.
אחרי שספרה הראשון, "בארץ החיים", הפך לרב-מכר, וינרוט משיקה היום (ד') את ספרה השני, "עולם הפוך ראיתי" – שחושף גם הוא את נשמתה ואת ההתמודדות האמונית והפנימית שלה עם גזר הדין שנחתך לה לפני שבע שנים.
"אל תמכרו לי שליהודי שמאמין לא קורה כלום"
כמו שהיא כותבת – כך היא גם מדברת: בגילוי לב, בלי כפפות, מהבטן. כששואלים אותה מה קורה לאישה מאמינה שמגלה כי נותרו לה חודשים ספורים לחיות, וינרוט נזכרת בילדותה עם סבתא ניצולת אושוויץ: "גם לפני הסרטן לא קיבלתי את התפיסה הזו, שאם את מאמינה, לא יאונה לך כל רע. אל תמכרו לי שליהודי מאמין לא קורה כלום. זה לא בלבל אותי, וזה נורא חשוב, כי אני מכירה אנשים שכאשר קורה להם דבר רע - נעלמת להם האמונה, כי מכרו להם שאמונה זו הגנה".
אז מה כן?
"מעבר לפחד מהמוות, הייתה שאלה מאוד גדולה: למה זה קרה? מה אני צריכה לעשות עם זה? מה אני צריכה ללמוד מזה? ועל מה להתפלל, להבריא? או להתפלל אולי שאספיק מה שאני רוצה בזמן שנותר לי? ומה אני בכלל רוצה? יש בעצם בחינה מחודשת של עצמך מול השליחות שלך בעולם".
"התחלתי 'לעבוד'. זו עבודה שאני ממליצה לכל אדם לעשות, רק שלי הייתה פריבילגיה לעזוב הכל ולהתחיל לחפש. חיפשתי שנה שלמה. קראתי המון. פגשתי אנשים שהיו צריכים למות, שמתו וחזרו, עם מנהרה, בלי מנהרה; הייתי פעמיים בסין עם מאסטר שהשפיע עלי מאוד, ביליתי לילות בספריות, טיילתי בעולם. ניסיתי להספיק הכל בשישה חודשים".
"היהדות מסתכלת למוות בעיניים"
וינרוט היא אישה חרדית שלא מתיישבת בשום משבצת. "אני יודעת שנורא היו רוצים להדביק אותי למשהו, אבל אין למה. גדלתי בבית מאוד בריא, התחנכתי במוסדות נפלאים שלא עשו לי שום טראומה... רק בשנים האחרונות הבנתי שזה העניק לי מבט יותר בהיר".
"רק אחרי הסרטן התחלתי לפגוש אנשים ולשמוע דברים שלא שמעתי לפני. אני פוגשת הרבה אנשים ונשים, מלווה אותם אל מותם - ולצערי זה קורה לי יותר מדי לאחרונה. יש הרבה חולות סרטן חרדיות שמבקשות לפגוש אותי, וזו זכות מאוד גדולה בשבילי להעביר איתן את הימים האחרונים, השעות האחרונות".
"ההשקפה החרדית הקלאסית איפשהו כושלת שם, בהתמודדות של אדם עם מותו. למי שקיבל חינוך חרדי בסיסי, מוות מאוד מתקשר לעונש, לכישלון, לזה שעשית משהו לא נכון. אם כל חובת האישה בעולמה היא ללדת ילדים, מה זה אומר שלא ילדת? או שילדת אבל מישהו אחר יגדל אותם?
"האישה החרדית שוכבת בהוספיס, ויותר ממה שכואב לה למות - כואב לה שה' אולי לא אוהב אותה. שאולי מענישים אותה. את יכולה להבין את זה? גברים לא, אגב. זה קורה לנשים שמקבלות השכלה מאוד בסיסית. יש את הרגע הזה של רגע לפני המוות, שהן אומרות לי: 'חני, ה' יכול הכל!' אין באמת התמודדות עם זה.
"ככה עד שעה לפני המוות. שנייה אחרי, יגידו האבלים: 'זה מה שה' רצה', אבל לא יהיה את הרגע הזה בין לבין, שבו היא עדיין חיה - ומקבלת את זה שה' רוצה אותה מתה. זה כמו הרגע הזה שאת ילדה בכיתה, וכותבים את השם לתפילה על הלוח. ויום אחד המורה מוחקת את 'לרפואתה', וכותבת 'לעילוי נשמתה'. ספר התהילים נשאר אותו הדבר. בתור ילדה זה רגע קשה, ואת שואלת את עצמך מה קורה פה? מה השתנה?"
אז איך את מקבלת את זה?
"היום? אני מדברת מתוך ידיעה. פתחתי ספרים, למדתי. היהדות מקבלת מוות, מסתכלת לו בעיניים, לא רואה בו לא עונש ולא כישלון. זה נובע מבורות, מסיפורים מהגן של הספר של הצדיקים מראש השנה. אנחנו חיות באמונה ילדותית שלא תופסת בחיים הבוגרים, וכולנו איפשהו מסתובבות עם הגננת בתוך הראש, בלי שום מבט מעמיק".
"כשפתחתי ספרים מארון הספרים היהודי, תמיד מצאתי דברים שחיזקו אותי ונתנו לי תשובות. מצד שני, זה אולי לא נכון שמורה תלמד בנות 16 איך מתים מבחינה השקפתית".
אולי המבט על המוות צריך להיות קצת יותר מורכב בחינוך החרדי?
"נכון, אבל המילה 'מורכב' לא נכנסת ללקסיקון החרדי הקלאסי. זו מילה חילונית כזו. זה משהו שאני ממש שמחה שלא הייתי צריכה לעבור, ואני כל כך מודה להורים שלי על זה. אני פוגשת נשים שזה מה שגומר אותן. אני קיבלתי את זה שדברים רעים קורים לאנשים טובים".
איך הפכת מדמות מאוד לא קונפורמיסטית לסוג של יקירת המגזר, ולא רק?
"את רוצה תשובה אמיתית, או פוליטיקלי-קורקטית?" היא מחזירה לי בחיוך. "קודם כל, סרטן זו מחלה מאוד פוטוגנית. אנשים אוהבים סרטן. יש משהו מאוד רומנטי בסרטן ובנראות שלו, עם הקרחת וזה. יש לי חברה טובה שיש לה טרשת נפוצה - שזו מחלה באמת נפוצה, כמו סרטן מבחינת ההקפים. והיא אומרת לי, לי אין 'זיכרון מנחם' אין לי 'עזר מציון'".
אין שום סלבס שיגזרו עבורי את התלתלים?
"כן, בדיוק. ולא עושים שום השקות, ולא ימי יופי. ולילדים שלה אין מועדוניות. וזה לא קשור למגזר. אני לא יודעת אם הייתי 'סלב טרשת נפוצה', אבל אני 'סלב סרטן'".
רגל באדמה ורגל בשמיים
וינרוט היא כלתו של עורך הדין יעקב וינרוט, "יקיר המגזר" החרדי - והפכה בעצמה ליקירת המגזר, על אף שהיא מצטנעת. הכל החל בכלל במקרה. "כשגיליתי שאני חולה מאוד, שירה הייתה בת חמש, שלמה היה בן ארבע ונעמי הייתה בת שנתיים-וחצי. מאוד רציתי שהם יזכרו אותי... רציתי לתת להם משהו מעבר, משהו שאמא נותנת לילדים שלה. סוג של עצות לחיים, צוואה רוחנית. אז ניסיתי להסריט את עצמי, אבל פשוט כל הזמן הייתי בוכה. כך התחלתי לכתוב, והייתי כותבת בלילות, ומהפחד שזה ייאבד - העליתי את זה לאינטרנט בלי שום כוונה שמישהו יקרא".
אבל אנשים קראו, ווינרוט מספרת כי "בלי להכיר אותי הם התחברו והרגישו שזה נותן להם - דווקא מהמקום של אנשים שמתמודדים עם היומיום, ורוצים את הדיוק הזה שאולי יש רק למי שעומד מאוד קרוב למותו. והתחילה להיווצר איזושהי קהילה של קוראים".
דווקא ההוצאה לאור היא שלחצה, ו"בארץ החיים" יצא כאסופת מכתבים לפני כשלוש שנים. עד היום וינרוט מופתעת מהמהלך. מהעובדה שספרה הפך עם יציאתו לרב-מכר. "לא האמנתי שאנשים יחפשו לקרוא מכתבים שאמא פרטית כותבת לילדיה הפרטיים".
היום יושק ספרה השני, בעל השם שאי אפשר להישאר אדישים אליו - "עולם הפוך ראיתי", הלוקח מהגמרא (בבא בתרא י', ב') שדנה בסוגיית "צדיק ורע לו", מנקודת המבט בעולם הבא.
"שם הספר מרמז על היכולת שלי לראות את העולם מתוך נקודת מבט שאנשים בריאים לא רואים. אני סוג של נוכחת-נפקדת. אני לא בריאה ולא מתה. אני עם רגל באדמה ורגל בשמיים".
"אנשים מכל המגזרים צריכים את זה: להרגיש שייכים, מחובקים. הציבור החרדי מרגיש שהוא צריך את זה היום. חרדים באופן כללי מרגשים, מחבקים, עוטפים, הם תמיד שם. אני מקבלת מהם בדואר מכתבים של פעם, בכתב יד, שאליהם צירפו תמונה שפיתחו בצלמנייה. כמה רגש וכמה כוונה יש בזה בעידן הוואצ-אפ והמיילים".
הסרטן פותח דלתות?
"יש בזה משהו, אם כי גם קודם למחלה נפתחו לי דלתות במגזר, שהיום אני יודעת שלא היו אמורות להיפתח. בלבוש שלי, באופנוע של בעלי. גם היום, במסגרת ההתנדבות שלי, ישבתי עם מנהלות ורבניות בקודקוד של המגזר, עם הקרחת שלי והקסקט למעלה, והלק השחור בציפורניים, והן ביקשו ממני ברכה. אני לא אומרת את זה מתוך גאווה, חלילה. זה קורה כי הסרטן לא מבחין בין דם לדם. כשיש מישהי בבית, שקועה בדיכאון מהסרטן ולא מצליחה להרים את עצמה, אז קוראים לחני וינרוט".
- ספרה של חני וינרוט, "עולם הפוך ראיתי", יושק הערב
