סאלטה בכיכר השבת: קפוארה עם ציצית
מה שהתחיל בשקט-בשקט, הפך לתופעה: מאות ילדים חרדים מכורים לקפוארה – אמנות הלחימה הברזילאית. מיקי חייט, בחור ישיבה, פתח שישה מרכזים ללימוד קפוארה בריכוזים החרדיים ברחבי הארץ, והוא לא לבד. עכשיו זה מתועד גם בתערוכה, בדרך לפריז. "היום כולם מדברים על זה. אבל רק לפני שנים ספורות זה היה מחוץ לתחום"
מאות ילדים חרדים מכורים לקפוארה – אמנות לחימה ברזילאית. מה שהתחיל בשקט-בשקט, תוך הסתרות וסודות מהסביבה - הפך כבר לתופעה. חוג "לגיטימי" לילדי המגזר, ועכשיו זה מתועד בתערוכה חדשה שנפתחה אמש (יום א'), "חשיפה כפולה: קפוארה עם ציצית", ומפגישה אמן קפוארה חרדי וצלם חילוני לסדרת פריימים מרשימה. התערוכה המוצגת בגבעתיים, אגב, כבר קיבלה התעניינות בינלאומית - והתמונות יוצגו אף בפריז.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אבל לפני הכל אתם חייבים להכיר את מיקי חייט (27) - אחת הדמויות היותר צבעוניות במגזר החרדי, האדם שאחראי ללא מעט ילדים עם פאות שיודעים מה זה "הודה". הוא בעל סטודיו לקפוארה הממוקם במרכז בני ברק, עם שלוחות בלא פחות משישה ריכוזים חרדיים שונים, והוא כבר הרבה יותר מקוריוז חולף בנוף.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- נר חנוכה בבחריין: החסידים והשיח' פרצו בריקוד סוער
- ארה"ב: השופטת החרדית הראשונה הושבעה - החסידים שרו את ההמנון ביידיש
- מהפכת הכשרות בדרך: תאגיד ארצי ו"נאמני כשרות"
הכל החל בגיל 10, כשהדוד - מראשוני הקפואריסטים בישראל - נתן הדגמה אישית. "ראיתי אותו עושה קפוארה וזה פשוט תפס אותי", מסביר חייט. "כמו רבים אחרים הוא עשה טיול בדרום-אמריקה אחרי הצבא, נשאר בברזיל, התאמן - ואז חזר עם ידע. ידע שאני רציתי".
איך הגיבה הסביבה לילד החרדי שרוצה ללמוד פתאום אומנות לחימה ברזילאית?
"זה בהחלט לא היה משהו מקובל או מצוי, הרבה בכלל לא הבינו מה זה. זה גם התחיל די בשושו. אבל כבן להורים חוזרים בתשובה גם ככה הרגשתי תמיד אאוטסיידר בתוך הקהילה, אז זה התאים לי לפאסון לקחת את זה צעד אחד קדימה למשהו שהרגשתי שמדבר אלי".
"החבר'ה בישיבה היו מתאמנים איתי"
רבים הרימו גבה, חייט מספר. גינו אותו במילים "עבודה זרה" ו"ביטול תורה", אבל הוא מספר גם על גילויי תמיכה ועידוד: "היה לי רב בישיבה שבכל פעם שהיה לי קשה עם משהו, הוא היה אומר לי 'לך תעשה אימון של שעה בפארק, ותחזור'. זה לא פשוט להיות בחור ישיבה, על שעות הלימודים הארוכות, והיום זה עוד יותר מורכב. התפיסה הייתה שהישיבה זה 'תיבת נח' והרחוב זה 'המבול'. נשארים בתיבה כי למבול אסור לצאת, הרחוב בחוץ הוא המקום המסוכן".
עם השנים הצליח בחור הישיבה המקפץ למשוך אליו לא מעט בחורי ישיבות, שנפשם חשקה בקפוארה. "זה הפך למצב קבוע שחבר'ה היו מתאמנים איתי, אבל זה לא היה ממקום של מקצוע", הוא אומר. "כשנכנסתי לשוק העבודה הפכתי למורה. הייתי מלמד תלמידים מתקשים בתלמוד תורה ברחובות, עיר מגוריי. בסך הכל אהבתי את העבודה והעזרה לילדים, אבל המנהל - שהיה איש חינוך מיוחד במינו - אמר לי: 'אתה מתבזבז פה, תעשה משהו עם הכישרון הזה שיש לך'. וככה זה התחיל".
סדר היום של חייט כולל שיעור תורה ותפילה, כמקובל במגזר – אך ממשיך בסטודיו בבני ברק, "שם בעצם מתרכזת כל הפעילות שלי, הכוללת היום גם תוכניות לנערות עם מדריכות. אני מאמן למעשה רוב היום, אבל פעמיים בשבוע אני נפגש לאימון אישי עם המספר-אחת בארץ, בעיניי, אייזיק בן אסולין".
איך אתה מסביר את המהפך התפיסתי של הקפוארה במגזר?
"במגזר החרדי יש הרבה רבדים: יש את החברה המודרנית יותר, ויש את השמרנים. אלי מגיע מיקס מדהים שמכיל את כל הסוגים. בסטודיו אפשר לראות ילד חסיד גור וילד מודרני. ש"סניק וליטאי קלאסי לצד כיפה סרוגה. מיד עולה השאלה האם הם לא משפיעים לרעה האחד על השני – אבל זה לא קורה. אין מצב שמישהו יגיד מילים לא במקום. לכל אחד יש את המקום להיות מי שהוא ולכבד את האחר, זה מה שהקפוארה מלמדת: לקבל את השני כמו שהוא".
"לא רגיל לראות חרדים זזים ככה"
את רעיון לשיתוף פעולה אמנותי בין-מגזרי הגתה מירי רחימי, שבימים כתיקונם מתפקדת על תקן אשת יחסי ציבור מובילה במגזר החרדי והדתי. רחימי החליטה שהגיע העת לעשות מעשה ולקרב לבבות באמצעות מיזמים אמנותיים משותפים בין חילונים לחרדים, והפרויקט הנוכחי הוא סנונית ראשונה.
"זו תערוכה שמחברת בין עולמות", רחימי אומרת. "לקחתי דווקא את מיקי, כי אני חושבת שכל תרבות הספורט במגזר זה משהו שמתחיל להתעורר משמעותית רק עכשיו. היום כבר כולם מדברים על זה. אבל רק לפני שנים ספורות מי חשב בכלל על קפוארה? זה היה מחוץ לתחום. במקביל, אמיר אשל הוא אחד הצלמים הישראלים היותר מצליחים ועם קריירה בינלאומית, כך שזה נראה היה לי שידוך מצוין".
אמיר אשל מגיע מעולם הקרטה. "השתתפתי בעבר פעמיים באליפויות עולם, ואני מאוד מחובר לאומניות לחימה, ולכן מאוד עניין אותי לראות אומני קפוארה כשהם מגיעים מהעולם החרדי", אשל מודה. "זה פשוט סיקרן אותי, החיבור הלא רגיל הזה בין חרדים, קפוארה ותנועה. אני לא רגיל לראות חרדים זזים ככה במרחב, במיוחד לא כשזה תחום שהוא מאוד אומנותי ומאוד גברי. דורון פולק, האוצֶר שלי, הציע לי את החיבור, וכשפגשתי את מיקי וכל החבורה, פשוט התאהבתי בהם".
"פגשתי קבוצה של אנשים צנועים וסקרנים. גם אני וגם הם היינו מאוד מסוקרנים האחד מהשני. המטרה בצילומים, בסופו של דבר, הייתה לעשות משהו מאוד לא מעובד. אני נוכח תמיד, אני רואה ואינו נראה, וכשאני מרגיש משהו בתוכי - אני מגיב עם המצלמה. יכולים להיות ימים שלמים שלא יקרה בהם כלום, ויכולה לעלותל תערוכה שלמה מחמש דקות. כשזה קורה זה קורה".
מכיכר השבת ועד שדרות רוטשילד
אשל בחר לצלם בלוקשיינים מאתגרים. "אבל בחרנו מקומות שיתאימו", רחימי אומרת "לא תמיד זה היה קל. במאה שערים, למשל, רדפה אחרינו אישה עם קרטון חלב, ואיימה לשפוך אותו עלינו אם לא נסתלק. מצד שני, היו באזורים חרדיים רבים אחרים שהתעניינו ושאלו, וגם נהנו".
איך זה נראה מבעד למצלמה הדבר הזה שמצד אחד הוא מאוד חרדי, ומצד שני מאוד קפואריסטי?
אשל: "מה שהיה לי מעניין זה לראות את ההתחבטויות שלהם בתור אומנים אמיתיים, אותנטיים שבאים מתוך חברה מאוד סגורה, ולראות את הנשמות הגדולות שלהם נעות במרחבים האלה שבין לבין. זה מדהים. חלק מהחרדים מסתכלים עליהם בעיניים חשדניות, אבל תמיד גם בעיניים אוהבות. היה מדהים לראות את זה. הם בעיניי גיבורים".
- "חשיפה כפולה: קפוארה עם ציצית", 27-30.12 גלריית מכון המים, גבעתיים.
