מרהיב: כשצלם חרדי וצלם חילוני אוהבים את ירושלים

שניהם צלמים מוכרים: האחד חרדי, השני חילוני. החרדי מצלם חיילים, החילוני מתעד את מאה שערים - ושניהם אוהבים לתעד את ירושלים. יצאה מזה סדרת תמונות מרהיבה של דו-קיום ירושלמי, המוצגת בתערוכה חדשה. ויש גם מסר: "בסופו של יום, כולנו באותו פריים"

"ירושלים היא העיר המושמצת ביותר". שרון גבאי ועזרא לנדאו

שניהם צלמים מוכרים: האחד חרדי, השני חילוני. החרדי מצלם חיילים, החילוני מתעד את מאה שערים, ושניהם אוהבים ללכוד במצלמותיהם עיר אחת – ירושלים. שרון גבאי ועזרא לנדאו מציגים בימים אלה דו-קיום ירושלמי בעדשת המצלמה, בתערוכת צילום חדשה ומסקרנת, "יורדים מהפסים", המוצגת במתחם ה"יס פלנט".

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

"אני לא מכיר בהגדרה הזו, חילוניים ודתיים", מבהיר גבאי, צלם חילוני – ודור 15 בירושלים. "אין הבדל בין בחור שחובש כיפה, כובע או שטריימל – לביני, שאינני חובש כיסוי ראש". גם לנדאו, חסיד ברסלב, מסכים: "אלו הגדרות קצה. בסופו של יום, אנחנו מוצאים את עצמנו כולנו באותו פריים".

עוד תרבות בערוץ היהדות:

ולמרות הרצון לטשטש זהויות מגזריות, מקפיאים גבאי ולנדאו – כל אחד לחוד – את ההוויה הירושלמית הצבעונית והמאתגרת, לפריימים ממוסגרים: גבאי מציג תמונה של בחור חרדי אוחז בעגלה של פשקווילים עם הכיתוב "מתי נכנסת שבת", כשלפניו צועדת צעירה בחצאית מיני וקעקועים על הרגליים. בתמונה נוספת נראית צעירה עומדת מול אבני הכותל, אך לבושה החיצוני מחריג אותה מהסיטואציה.

דו-קיום מבעד לבועות הסבון(צילום: עזרא לנדאו)

לצפייה בתמונה בהגדלה - לחצו כאן

"כל הניסיון הבלתי פוסק להציג את ירושלים כעיר טעונה במאבקים בין מגזרים, בין דתיים לחילונים - מתערער מול תמונה אחת מהסוג הזה", אומר גבאי, שמספר כי הוא אוהב לצלם במיוחד באזורים חרדיים, במאה שערים למשל: "התושבים שם נהדרים. ברגע שאתה מחייך, הם מחבקים ואפילו עושים פוזות למצלמה".

לא סתם תערוכה, פרויקט חסד

גבאי "מחובר" לירושלים, ו-90% מצילומיו מתעדים אותה, אבל הוא רואה בכך גם שליחות: "ירושלים היא העיר המושמצת ביותר. תייר שמגיע לכאן עלול לחשוב שתל אביב היא עיר הבירה של ישראל, אבל היא לא. היא עיר עם חתך מסויים של אנשים, בעוד שירושלים היא רב-גונית, היא ענקית".

"צדיק באמונתו, יחיה"(צילום: שרון גבאי)

לצפייה בתמונה בהגדלה - לחצו כאן

"ירושלים היא עיר הזויה, כמעט סוריאליסטית", מוסיף לנדאו. "אפשר למצא בה סיטואציות בלתי אפשריות. אנשים שואלים אותי בתערוכה מהיכן 'ארגנתי' את התמונה הזו, או את החיבור הזה".

השניים לא מתכחשים לקיטוב שפוקד את העיר, רק שהם מבקשים שלא לתת לה דומיננטיות בעבודותיהם. כך למשל, מציג לנדאו שלושה אנשים מבעד לבועת סבון, עסוקים איש איש בענייניו, וגבאי מצלם ראשים של שלושה יהודים דתיים הנושאים כיסויי ראש שונים, ונותן לתמונה את השם "צדיק באמונתו, יחיה".

"שיחת ועידה"(צילום: שרון גבאי)

"כשנרתמים לעזור אחד לשני, כל ההבדלים מיטשטשים", מסביר גבאי. את כל ההכנסות מהתערוכה הוא מקדיש עם שותפו לעניי ירושלים, לקראת חג הפסח. "זה פרוייקט של שרון מזה כמה וכמה תערוכות", מספר לנדאו. "הוא לא רק מצלם את אנשי ירושלים, אלא גם דואג להם לאוכל, לבגדים, שיוכלו לחייך בחג".

באים מאהבה

עזרא לנדאו מצלם מגיל 6. התערוכה הקודמת שלו, "עולמות", זכתה לביקורות נלהבות. שרון גבאי מצלם רק ארבע שנים, אבל ספריו ועבודותיו כבר נמכרים ברחבי העולם. "עזבתי משרת ניהול בכירה, לטובת הדבר שאני אוהב באמת" אומר גבאי, "להציג את ירושלים למי שלא מכיר אותה".

"נגד הזרם"(צילום: עזרא לנדאו)

לדבריו, לאמנים רבים יש נטייה להציג אותנו, הישראלים, כשוחרי מדון, שונאי האחר, פשיסטים אפילו. אבל ירושלים מראה בדיוק את ההיפך, "כמה טוב פה, ועד כמה ניתן לחיות ביחד".

"מקובל לחשוב שצלם חילוני יצלם עירום או מיצגים פרובוקטיביים, וחרדי יצלם אנשים בשטעטל", אומר לנדאו, "אבל זה לא נכון. שרון לא מפסיק לטייל במאה שערים, ואני מצלם חיילים שאני כל כך אוהב".

מה יש בצילום שאין בצורות שיח אחרות?

לנדאו: "רבי נחמן מברסלב מדבר הרבה על חוש הראות, על העוצמה שבוויז'ואל. העין היא הגבוהה בסדרת החושים, ורגשותיו של אדם עשויים להשתנות בשנייה שהוא רואה תמונה. לפני 20 שנים לא היינו במצבים שבהם העין נחשפת לתמונות זוועתיות של עריפת ראשים וגופות מרוטשות, היום זה הפך לשיגרה.

"שלוש דתות, ארבעה דורות, ירושלים אחת"(צילום: שרון גבאי)

לצפייה בתמונה בהגדלה - לחצו כאן

"אני מבקש לשנות, להביא את ה'עין הטובה'. אם אני רואה מבקר בוכה מול תמונה - ולא בגלל שהוא ראה ראש כרות, אלא רק בגלל פריים של חיילים תחת הגשם עם חיוך גדול שנע לו בלב - השגתי את מטרתי".

"אופוזיציה"(צילום: שרון גבאי)

לצפייה בתמונה בהגדלה - לחצו כאן

אצל גבאי, לדמיון שבצילום יש תפקיד מכונן: "בהקפאה של רגע, אתה יכול לקחת את עצמך ולהתחיל לדמיין מה היה לפני, מה היה אחרי. כל כולו של הסטילס שבו אתה מתבונן הוא מציאות, הוויה אחת גדולה. בפרשנות האישית שאתה נותן לתמונה, עשויה פתאום לחלחל בך ההכרה שהדוסים המפחידים עם הכובע על הראש, מסוגלים גם לחייך" .