ילדים שכולים מדליקים נר: "מחפש את אחי בתוכי"

קחו למשל את יובל אבוטבול (16) מפרדס חנה, ששכלה את אמה הדס בפיגוע ירי עוד בטרם מלאה לה שנה, ולמעשה לא זכתה להכירה. במשך שנים נמנעה אבוטבול מיציאה לפעילויות שטח, והיא מספרת כי רק לפני שנה קיבלה את הכוח להתמודד עם הרתיעה שלא הצליחה להסביר לעצמה.

"כל טיול היה מתחיל בצרחות ונגמר בצרחות יותר חזקות של רצון לחזור הביתה", שחזרה. בכיתה ט' הכריחה את עצמה להצטרף לקורס מש"צים (מדריכי שטח צעירים), אך הרתיעה נמשכה. "רק במהלך אחד הטיולים הופתעתי פתאום לגלות בתוכי כוחת פיזיים ונפשיים שלא ידעתי שקיימים בי. זה גרם לי להבין שלא משנה כמה קשה יהיה לי... אם אני מספיק ארצה ומספיק אאמין בעצמי, אגיע הכי רחוק שאני רק יכולה".

השנה הקשה בחיי

שרה בניטה (17 וחצי) מירושלים הצטרפה למשפחה העצובה לפני כשנה: "הכל השתנה בן-רגע. זה כל כך קלישאתי לומר את זה, אבל זה הכי נכון שיש... כשהתקשרתי לאחים שלי במוצאי השבת והם סיפרו לי, לא רציתי להאמין! ועד שלא שמעתי את השם שלו ברדיו זה לא היה ודאי לי. רק אז באמת הבנתי שהתהפך עליי עולמי".

"זה היה בתחילת שנת הלימודים. כולם התחילו לחזור לשגרה, ואני לא רציתי לשמוע על חזרה ללימודים. בהתחלה ניסיתי לחזור - אבל אז הבנתי שזה גדול עליי. בבית הספר שבו למדתי ניסו בכל דרך להחזיר אותי. הקפיצו אותי כיתה, ניסו לשכנע אותי שאני חייבת ללמוד. בשלב מסויים חשבתי שאולי זה יפתור לי את הבעיה, אבל זה לא עזר".

עם הזמן החלה בניטה להבין שככה אי אפשר להמשיך. "הצלחתי אפילו להפתיע את עצמי. הבנתי שאני רוצה ללמוד, שאני מחפשת להתפתח ולסיים את שנות התיכון עם תעודת בגרות. רק המסגרת לא התאימה לי... לפני הרצח הייתי מאוד מסוגרת. חשבתי שיש רק דרך אחת לעשות את הדברים, ולא נתתי לעצמי להסתכל ימיני ושמאלה, ולראות שיש עוד אלפי אפשרויות.

"כשזה קרה, הכל השתחרר והתפרץ. התחלתי לרצות לחלום ולהגשים את הרצונות שלי. את כל הדברים שבערו בי וכיביתי אותם. אני מאחלת לעצמנו, בחנוכה הזה, שכל אחד מאיתנו ילך עם הלב שלו עד הסוף. לא יפחד לרצות ולחלום. אם יש משהו שאנחנו מאמינים שהוא טוב לנו, צריך ללכת איתו עד הסוף ולא לוותר, כדרכם של המכבים".

"הייתי רוצה להרגיש יותר מחובר לאחי שנרצח"

חי מוריה (11) מאפרת, שאחיו אברהם דוד מוזס נרצח בגיל 16, דיבר על החלל הפנימי שבו. "זה קצת מפתיע ומוזר לי שמצד אחד מדובר באח שלי, שזה מאוד קרוב אלי ומצד שני קשה לי להרגיש את החיבור אליו רק דרך הסיפורים. הייתי בן שנתיים כשאחי נרצח בפיגוע ב'מרכז הרב', ואני מכיר אותו רק מהסיפורים שאני שומע עליו מהמשפחה", הסביר. "הייתי רוצה להצליח להרגיש יותר מחובר אליו ולמה שקרה, ואולי גם לגלות שאני דומה לו בדברים מסוימים".

"הייתי רוצה להצליח להרגיש יותר מחובר אליו ולמה שקרה, ואולי גם לגלות שאני דומה לו בדברים מסוימים". חי מוריה(צילום: אבידן גדעוני)

נגה אייזנמן בת ה-13 סיפרה בהתרגשות על השכול שמלווה אותה מרגע לידתה: סבתה נעה אלון (59) ואחותה גל (5) נרצחו בשנת 2002, עוד טרם נולדה, בפיגוע של מחבל מתאבד בגבעה הצרפתית בירושלים. נגה משלבת בשמה את שמותיהן. לארגון "משפחה אחת" הגיעה כשהייתה בכיתה ב'.

"כשביקשו ממני לדבר באירוע, הופתעתי מעצמי שאני מרגישה שאני יכולה לדבר, שאני מרגישה בנוח לדבר על הסיפור שלי", הודתה. "אני לא מתביישת בו בזכות הכוח שקיבלתי כאן, והיום אני מדליקה נרות עם הכוח החדש הזה שזורם לי בדם".

הבית שכבה בו האור

את הטקס הנחו עוז בואניש ואבינועם רובין החברים בארגון. בואניש שכל את אביו יצחק בהיתקלות מחבלים בחברון בליל שבת, שנת 2003 (באותה היתקלות נהרג גם המח"ט דרור ויינברג), ורובין שכל את אחיו דוד בהיתקלות עם מחבלים בשנת 2008.

"ההתמודדות עם השכול דרך עיניי הילדים, היא אחד האתגרים הכי גדולים שלנו", אומרת שנטל בלזברג, מנכ"לית הארגון. "נקודת המבט של הילדים שונה לעין ערוך מזו שלנו, ויכולתם להמשיך ולהתמודד עם חייהם החדשים, שונה. אנו רואים חשיבות מיוחדת לקשר שבין חנוכה לילדים. חנוכה הוא חג של העצמת האור. לאורך הדורות נאלצנו לא פעם למצוא את האור גם ברגעים של חושך מוחלט.

"הילדים החברים בארגון מגיעים כולם ממשפחות שבהן כבה אור משמעותי בבית. מבחינתנו, זו חשיבות עליונה להעניק להם אור – ושבאמצעותם יוקרן האור גם על משפחותיהם". עוד הוסיפה, "כאשר כולם מתאספים יחד בחג, זהו בעצם מעין מפגש משפחתי מעצים".

טקס הדלקת הנרות אמש (יום ג') חתם את מחנה החנוכה. "חשוב לנו לתת מקום לילדים ליהנות", אמר יצחק פריד, מנהל מחלקת הנוער של הארגון, "ולא פחות מכך, לאפשר להם לנצל את המקום הייחודי שנוצר כאן - מקום שבו כל המשתתפים מתמודדים עם השכול, ובעצם כך צוברים כלים המסייעים להם לאחר מכן בהתמודדות היומיומית שלהם".