אחים מתרחקים: "ההתנגדות היהודית כלפי ישראל תתחזק"
הפלישה ללבנון, פרשת פולארד, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המחלוקת בשאלת "מיהו יהודי" וסוגיית המונופול האורתודוכסי: מחקר שמפרסמת תוכנית רודרמן מנסה להבין מדוע יותר ויותר מיהודי ארה"ב חשים אכזבה מישראל. האם הרומן ההיסטורי בדעיכה, או שכמו בכל רומן יש נקודות גאות ושפל?
"תמיד תהיה לנו את אמריקה": הנחת היסוד של כל ממשלות ישראל, ובמידה מסוימת של אזרחי ישראל - היא שידידתנו הטובה ביותר מעבר לים תמיד תהיה שם בשבילנו ברגע האמת. הלובי היהודי בעמדות הממשל, הקהילה היהודית הגדולה בעולם (מחוץ לישראל) ועוצמת הקשר רב השנים, הם הבסיס להנחה הזאת.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אבל האם מה שאנחנו מניחים באופן אוטומטי נשחק עם השנים? מה הקשר בין דני כהן, יהודי אמריקאי בן 19 מלוס-אנג'לס - לבין מדינת היהודים שנטועה בלב סכסוך במזרח התיכון הסוער?
קראו עוד בערוץ היהדות:
- "בחיים לא תקבלי גט": כך תזהו סרבן פוטנציאלי
- "אחרי תקיפה מינית, היועצת שואלת אם אני רוצה ללמוד הלכות צניעות"
- ליד גיא ההריגה שחשף: תערוכת אלי ויזל הגיעה לקייב
אם בשנות הקמת המדינה ישראל לא הייתה נושא מרכזי בחיי הקהילה היהודית בארה"ב, הרי שנקודת המפנה הגיעה בשנת 1967. האיום הקיומי של מלחמת ששת הימים, לצד ההתבססות של היהודים בארה"ב ויכולתם להביט בעניין במה שקורה מעבר לים - יצרו סיפור אהבה ומסירות בינם לבין המדינה הצעירה, שהצליחה לנצח כנגד כל הסיכויים.
"חוסר הסכמה עדיף על ניתוק ואדישות"
נייר עמדה שמפרסמת בימים אלה תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה"ב באוניברסיטת חיפה, מנסה להתחקות אחר השאלה מה קרה החל משנות ה-70; מדוע יותר ויותר מיהודי ארצות הברית חשים אכזבה מישראל, ומותחים עליה ביקורת - ומהי המגמה שאותה ניתן לזהות, ואשר צריכה להדליק נורות אזהרה בירושלים.
בנייר, שנכתב על ידי אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק, הוא כותב כי "התחילה להתפתח תחושה שאם ישראל היא אכן מדינת העם היהודי, התגשמות שאיפותיהם הפוליטיות; ואנחנו, יהודי ארצות הברית, מהווים את הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסייה יהודית, ותורמים ביד רחבה, ומשדלים את הממשל בארצות הברית לפעול למענם - אז אין ספק שאנחנו צריכים להשמיע את קולנו בנוגע לאופן שבו המקום הזה מתנהל, וגם בנוגע לשאלה לאן מועדות פניו. ואם אנו חלוקים זה על זה בערכינו, לא רק במדיניות שלנו - עלינו להשמיע את קולנו, ולעשות זאת בראש מורם".
לדבריו, "אין זו התפתחות גרועה. למעשה, חוסר ההסכמה טוב בהרבה מניתוק ומאדישות, בין אם מנהיגיה של יהדות ארה"ב ומנהיגי ישראל טורחים להודות בזאת, ובין אם לאו. ידע ובקיאות גורמים, במידה מסוימת, להתפכחות מאשליות".
פנקס מונה שורה של אירועים שללא ספק השפיעו על מהות היחסים: הפלישה ללבנון בשנת 1982, פרשת פולארד בשנת 1985, רצח רבין בשנת 1995, האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 והשנייה בשנים 2001-2004, העובדה שלא מתקיים שום תהליך שלום ואין אור בקצה המנהרה בעשור שחלף מאז, המחלוקת בשאלת "מיהו יהודי" והסוגיה הנצחית של המונופול האורתודוכסי והזכות להתפלל בכותל. כל אלה, לדבריו, חוללו שינוי ביחסיהם של יהודי ארצות הברית עם ישראל.
פנקס מסביר כי "המחלוקות הללו גרמו לכך שרצונם הטוב והעשוי מקשה אחת של יהודי ארה"ב כלפי ישראל, התחלף במגוון של רצונות, ובבחינה ביקורתית של מעשיה".
אז לאן הולכים מכאן?
החוקר סטיבן רוזנטל מוסיף כי "קץ שתיקתם של יהודי ארה"ב משקף את השינוי שחל הן ביהודי ישראל והן ביהודי ארה"ב. במהלך 50 השנים האחרונות התפתחו שני הצדדים באופן שבלבל את הצד השני, והבהיר שהסטריאוטיפים שדבקו בציונים, כמו גם אלה שדבקו ביהודי התפוצות, הם פחות ופחות רלוונטיים".
פנקס מונה סיבה נוספת לנתק המסוים בין הקהילות - נורמליזציה. "הכוונה לנורמליזציה של ההכרה בכך שישראל חזקה ורבת עוצמה, ואיננה נתונה לאיום קיומי; נורמליזציה של יחסי ארצות הברית - ישראל; והנורמליזציה בתחומים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים של החיים היהודיים באמריקה".
כישראלים, אנחנו נוטים לחשוב בעיקר על עצמנו, ועל הצד שלנו בקשר עם יהדות התפוצות. אבל גם לצד השני יש לא מעט מגמות פנימיות שנוצרות עקב הקשר עם ישראל. האם עקב הקשר המורכב הזה ישראל מאחדת את יהדות ארצות הברית, או מפלגת אותה?
לדברי פנקס, התשובה היא גם וגם, אלא ששיווי המשקל בין "מאחד" לבין "מפלג" נוטה, כך נראה, אל עבר האפשרות שישראל ממלאת תפקיד מפלג במשחק. הפילוג הזה איננו נוגע רק בשינוי עמדותיהם של יהודי ארה"ב כלפי ישראל ובהתפכחותם מעמדות קודמות בנוגע אליה, אלא הוא מצביע על התפתחויות שחלו בבקרב יהודי ארה"ב, בזהותם ובמקומם בחברה האמריקנית.
הגרסה המודרנית לבבל וירושלים
עוצמת הדיונים על ישראל בקרב יהדות ארה"ב נמצאת בעלייה, והמחויבות יוצרת גם מחלוקות. "החברה היהודית בארה"ב והחברה היהודית בישראל נעות במסלולים שונים זו מזו מסיבות טבעיות", כותב פנקס. "מכיוון שכל אחת מהן מתנהלת באווירה חברתית-פוליטית שונה, מתחוללים בה שינויים חברתיים שונים, הזהות היהודית היא שונה, הגדרת היהדות שונה, וחיי הפרט והקהילה נתפסים בכל אחת מהחברות באופן שונה.
"הנתק מתרחב גם משום ששתי הקבוצות נכשלו, בסופו של דבר, בניהול דיאלוג כן ומתמשך ביניהן, ואולי אף סירבו לעשות זאת. הישראלים כשלו בקבלת המגוון הדתי של יהודי ארצות הברית, בעוד יהודי ארצות הברית מתקשים להבין מדוע הישראלים, למרות עוצמתה של ישראל, חשים חוסר ביטחון ופגיעות".
פנקס טוען כי "סביר להניח שההתנגדות היהודית-אמריקנית כלפי ישראל תמשיך להתחזק, ככל שהסכסוך עם הפלסטינים ימשיך להתקיים ללא פתרון נראה לעין, ואף על פי כן נראה שהחיבור לישראל נותר בעינו.
"ברצף ההיסטורי של אלפיים השנים האחרונות, הקהילה היהודית בארה"ב והיהודים החיים בישראל הם שתי הקהילות המשגשגות, המצליחות והבטוחות מכולן. ירושלים-תל אביב וניו יורק-מיאמי הן גרסאות מודרניות של בבל וירושלים, בין שתי ערים יהודיות.
"עם כל ההבדלים הנגזרים מכך, על אף כל הדיונים שמתקיימים בענייניה של ישראל, ולמרות כל הכעס שמופנה כלפיה, היא עדיין התקווה הטובה ביותר לשמירה על זהותם הקולקטיבית של יהודי ארצות הברית".
ההתרחקות - "עניין מדאיג מאוד"
שירה רודרמן, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן הפועלת לחיזוק הקשר בין ישראל ליהדות ארה"ב, אומרת כי "יהדות ארצות הברית היתה מחויבת להקמתה ולפיתוחה של ישראל עוד מתקופת היישוב היהודי בכל תחומי החיים, והיום, כישראלים, אנחנו מבינים שישראל היא פרויקט משותף של החלוצים, העולים ויהודי התפוצות.
"המשך המחויבות ההדדית בין שתי הקהילות הגדולות והחזקות בעם היהודי הוא חיוני ואסטרטגי. התרופפות הקשר וההתרחקות של יהודי ארצות הברית מישראל הוא עניין מדאיג מאוד, ולנו יש אחריות כישראלים ללמוד לעומק את הסיבות והגורמים לכך, כדי להתמודד עם המצב".
רודרמן הוסיפה כי "היעדר ידע מקצועי ונגיש בעברית הוא אחד האתגרים המרכזיים שעומדים בפנינו כקרן פילנתרופית, שהציבה לעצמה משימה להגביר את הידע והמודעות של מנהיגות ישראלית בכירה, לחשיבות האסטרטגית של הקשר למדינת ישראל. המחקר הזה הוא חשוב משום שהוא מאפשר לנו כישראלים ללמוד את הנושא בפרספקטיבה היסטורית, כדי לקבל החלטות מושכלות ומבוססות ידע".
לפנייה לכתב/ת 
